בבודהיזם, שלושת סימני הקיום (המכונים גם חותמות דהרמה), מייצגים את שלושת המאפיינים של כלל התופעות ביקום הפיזי: ארעיות (אניצ'ה), היעדר-סיפוק (או אי שביעות רצון, דוקהה), והיעדר-עצמי (אנאטה). לפי הבודהה, בורותם של בני האדם ביחס לסימני קיום אלו, או תפישתם באופן שגוי, מהווה את המקור לסבלותיהם בעולם הסמסרה. כאשר הם מתעוררים מאשליותיהם ורוכשים חוכמת אמת ביחס לטבע המציאות, סבלם מגיע לקיצו, כמתואר בארבע האמיתות הנאצלות.
כל התופעות ארעיות ואינן קבועות. היקום כולו מצוי בתנועה, בתהליך של שינוי מתמיד. גם במה שנדמה כקבוע במבט שטחי, חלות תמורות לאורך זמן. דבר אינו נשאר לנצח. ביקום הפיזי צמחים גדלים וקמלים, אוקיינוסים הופכים למדבריות, ואפילו גופים אסטרונומיים עצומים בחלל מתגבשים ונמוגים ללא הרף. כמו כן, גם עולמם הפנימי של בני האדם מצוי בזרימה מתמדת. רגשות, מחשבות, תחושות, זיכרונות - כולם מופיעים ונעלמים בזה אחר זה מרגע הלידה ועד המוות.
כל התופעות טבועות בריקות; אין להן מהות פנימית העומדת בפני עצמה. כל המשמעויות שניתנות למציאות הן השלכה של הדעת האנושית ("המיינד"). מכיוון שגם בני האדם הם חלק מעולם התופעות, הרי שגם הם תופעה ריקה, וחוויית ה"עצמי" שלהם היא אשליה בלבד. במציאות מתקיים מצרף של מרכיבים פיזיים ופסיכולוגיים אשר נמצא במצב תמידי של זרימה, ללא ליבה מרכזית שניתן לזהות כ"נשמה" או כ"אני". ההיאחזות באשליית ה"אני" היא מקור לסבל.
כל התופעות שמזוהמות בבורות לגבי טבען האמיתי אינן משביעות-רצון, וגורמות לחוסר סיפוק. הבורות באה לידי ביטוי כאשר האדם תופש את מה שאיננו קבוע כקבוע (או משתוקק שיישאר קבוע), כאשר הוא מייחס ערך או מהות פנימית לתופעות הטבועות בריקות, וכאשר הוא משתוקק לדבר מה או נדחה מפניו. אף תופעה (כסף, רכוש, מראה חיצוני, עיסוק, חוויה וכדומה) אינה יכולה להבטיח אושר מתמשך.
בחלק מהמסורות הבודהיסטיות נהוג להוסיף לצד שלושת סימני הקיום חותם נוסף: "נירוואנה היא שלוות אמת". גם בהינתן קיומם של מקורות הסבל בעולם הסמסרה, יכול האדם "להגיע אל הגדה השנייה", ולחוות שלווה, רוגע, איזון ושקט פנימי. הדרך המתומנת הנאצלת שהתווה הבודהה מתארת כיצד לעשות זאת.
