שיטת צ'קטי (באיטלקית: Metodo Cecchetti; באנגלית: Cecchetti method; היא שיטה המוגדרת לעיתים כסגנון בלט[1] ולעיתים כשיטת אימון בלט[2] שהגה אמן הבלט האיטלקי אנריקו צ'קטי (1850–1928). שיטת אימון זו מבקשת לפתח את המיומנויות החיוניות אצל רקדנים וכן את הכוח ואת הגמישות.[2] רקדנים שעברו אימונים והכשרה בשיטת צ'קטי נמצאים לרוב בלהקות בלט ובלהקות מחול שונות ברחבי העולם.
היסטוריה
ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחות שיטת צ'קטי הייתה של קארלו בלאזיס, אמן בלט של תחילת המאה ה-19. בלאזיס, תלמיד ואוהד של האסכולה הצרפתית המסורתית לבלט, נחשב לאחד מתאורטיקני הבלט הבולטים והראשון לפרסם טכניקה קודמת, "Traité élémentaire, théorique, et pratique de l'art de la danse" ( "מסכת יסוד, תאורטית ומעשית על אמנות הריקוד"). בלאזיס, שנחשב למורה קפדני מאוד, התעקש שתלמידיו יצייתו לעקרונות הטכניים הקפדניים בעת לימוד מחול, פילוסופיה שגם צ'קטי למד ממוריו, שכולם היו תלמידי בלאזיס (ג'ובאני לפרי (אנ'), צ'זארה קרנהסקי קופיני (אנ') ופיליפו טליוני). כתוצאה מכך, המאפיין המרכזי של שיטת צ'קטי הוא ההקפדה על משטר אימונים נוקשה, שנועד לפתח טכניקה וירטואוזית, בד בבד עם כך שלרקדן יש הבנה מלאה של התיאוריה שמאחורי התנועה.
ההשפעות המרכזיות האחרות על שיטת צ'קטי הגיעו מהקריירה המקצועית שלו כרקדן, שחשפה אותו לטכניקות וסגנונות בלט רבים ושונים. כשהחל לצבור מוניטין של מורה, הוא התנסה בסגנונות השונים הללו, תוך שהוא ממזג את האלמנטים הטובים ביותר של כל אחד מהם, כדי ליצור טכניקת בלט משלו ומערכת אימונים משלו - את שיטת צ'קטי המכונה על שמו. כזו הייתה הצלחת משנתו של צ'קטי, שהוא מוכר כאחד התורמים המרכזיים לבלט הקלאסי המודרני, ששיטתו מיוחסת לשיפור משמעותי בהוראת הבלט הקלאסי ברחבי אירופה. במָקום שקודם לכן הוראת הבלט הייתה אקראית והסתמכה על העדפותיו וסגנונו של המורה הפרטי, שיטת צ'קטי ביססה את המודל של ההוראה הסטנדרטית, שהוא הבסיס לכל הוראת הבלט המקצועית כיום.
בתחילה, הפיץ צ'קטי את השיטה שלו בכך שלימד אותה לתלמידיו ולרקדנים המקצועיים שלו, כולל רקדנים ידועים מאוד מראשית המאה ה-20, כמו אנה פבלובה, אליסיה מרקובה, ג'ורג' בלנשין וסרז' ליפר. רבים מתלמידיו לימדו מאוחר יותר את שיטת צ'קטי, כולל נינט דה ולואה, מארי ראמבר, לורה וילסון,[3] מרגרט קראסקה (אנ') ואולגה פרוברינסקה (אנ'). מספר בתי ספר מקצועיים לבלט השתמשו באופן היסטורי בשיטת צ'קטי, כולל בית הספר המלכותי לבלט, בית הספר לבלט ראמבר (אנ'), בית הספר הלאומי לבלט של קנדה (אנ'), ובית הספר לבלט האוסטרלי (אנ').
בשנת 1922, הסופר והיסטוריון המחול הבריטי סיריל וו. בומונט (אנ') שיתף פעולה עם צ'קטי וסטניסלס אידזיקובסקי כדי לתעד את השיטה בכתב ולאחר מכן בדפוס, והפיק את "המדריך לתיאוריה ולפרקטיקה של מחול קלאסי ותיאטרלי".[4] מדריך זה זה ממשיך להיות המשאב הסטנדרטי עבור שיטת צ'קטי ברחבי העולם והוא שוכפל בצורות רבות, כולל ניתוח תנועה בנש (אנ') וניתוח תנועה לאבאן. השיטה תועדה גם על ידי גרציאוזו צ'קטי, אחד מבניו של אנריקו.[5]
בחינות
הממלכה המאוחדת
בשנת 2002, האגודה האימפריאלית של מורי הריקוד (ISTD) (אנ'), הפכה לגוף מוסמך להענקת פרסי מחול. כתוצאה משינוי זה, שונו מערכת הבחינות ומערכת הדרישות לכישורים שלה, כולל אלה של סגל צ'קטי. ה-ISTD מפעילה כעת מערכת שלוש שכבות של כישורים, המוכרים על ידי הרגולטורים הלאומיים להסמכות של אנגליה, וויילס וצפון אירלנד:
- בחינות מדורגות
- בחינות בדירוג מקצועי
- כישורי הוראה
מערכת כישורי ההוראה תוקנה כך שתכלול שלוש רמות הסמכה. הרמה הראשונה, ה-DDE היא חובה לכל אדם המעוניין ללמד את סילבוס ה-ISTD ולהגיש מועמדים לבחינות. רמות הרישיון והמענק (מלגה) הן כישורים אופציונליים ברמה גבוהה יותר שהיו קיימות לפני 2002 ושומרות על מעמדן הקודם.
- תעודה בחינוך למחול
- רישיון
- מענק (מלגה)
ארצות הברית
התלמידים נבחנים על יכולתם לבצע כראוי מספר תרגילים כוריאוגרפיים ספציפיים המדגישים תנועת בלט מסוימת. הם גם מקבלים ציון לפי הידע שלהם בתיאוריה ובמונחים. כיתות ה' עד ז' מתאימות לרמות המקוריות שלו.
בגרסה האמריקאית, ישנם כמה שלבים שונים למעבר רמה. מהנמוך לגבוה והם:
- מעבר בתנאי (בציון גרוע והוגן)
- מעבר (בציון הוגן וטוב)
- מעבר פלוס (בעיקר בציון טוב עם כמה מצוינים)
- מעבר לשבח (בעיקר בציון מצוין, כמה טובים)
- עבר בהערכה רבה (בחינה מושלמת, ללא תיקונים, הכל מצוין)
אוסטרַליה
בחינות צ'קטי מחולקות לשבע קטגוריות:
- 1) קדם יסודי ויסודי
- 2) ציונים
- 3) הערכות
- 4) ספקטרום ריקוד ראשון
- 5) מיורים
- 6) דיפלומה של אנריקו צ'קטי
- 7) סטטוס
דרום אפריקה
לאגודת צ'קטי בדרום אפריקה (נוסדה ב-1928) יש חמש דרגות והבחינות העיקריות זהות לאלו של בריטניה: קרן בינונית, בינונית, מתקדמת 1 ומתקדמת 2. מעברי בחינות מוענקים באופן הבא: עובר, עובר פלוס, לשבח, לשבח מאוד והצטיינות. כדי ללמד, על הסטודנט לגשת לבחינת חברות לאחר שעבר מתקדם 1. כישורים נוספים זהים לאלו של בריטניה ולאוסטרליה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
