שיטת ואגאנובה (באנגלית: Vaganova method; ברוסית: Система Вагановой; היא טכניקת בלט ומערכת אימון שפותחה על ידי הרקדנית והפדגוגית הרוסייה אגריפינה ואגאנובה (1879–1951). השיטה נגזרה מתורתו של מאסטר הבלט הראשון (Premier Maître de Ballet) מריוס פטיפה, לאורך סוף המאה ה-19. אגריפינה ואגאנובה היא זו ששיכללה וטיפחה את צורת הוראת הבלט הקלאסי הזו והפכה אותה לסילבוסבר-קיימא.[1] השיטה ממזגת אלמנטים של סגנון צרפתי מסורתי מהתקופה הרומנטית עם האתלטיות והווירטואוזיות של שיטת צ'קטי האיטלקית (Cecchetti method).[2] בשיטת ואגאנובה מערכת האימון נועדה לערב את כל הגוף בכל תנועה, תוך תשומת לב שווה לפלג הגוף העליון, לשוקיים ולרגליים. ואגאנובה האמינה שגישה זו מגבירה את התודעה של הגוף, ובכך יוצרת הרמוניה של תנועה וטווח הבעה גדול יותר.[3]
היסטוריה
עם סיום לימודיה בבית הספר הקיסרי לבלט (שמה היום אקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי) בסנקט פטרבורג בשנת 1897, החלה אגריפינה ואגאנובה לרקוד עם הלהקה המקצועית הקשורה לבית הספר, הבלט הרוסי הקיסרי (בלט מריאינסקי). היא פרשה מריקוד ב-1916 כדי להמשיך בקריירת הוראה וב-1921 חזרה כמורה בבית הספר, ששמו שונה לאחר הפלת הצאר ל"בית הספר הכוריאוגרפי של לנינגרד" (Leningrad Choreographic School.).
במהלך 30 השנים שבהן בילתה בהוראה בבית הספר הכוריאוגרפי של לנינגרד, ואגאנובה פיתחה טכניקת בלט ששילבה אלמנטים של טכניקה צרפתית, איטלקית ורוסית מוקדמת יותר, ושיטת אימון ללמד את הטכניקה. עיקרי שיטת האימון כללו פיתוח כוח הגב התחתון והפלסטיות של הידיים, וכן את הכוח, הגמישות והסיבולת הנדרשים לבלט והיא שילבה תהליך הדרכה מפורט שציין מתי ללמד כל נושא וכמה זמן ללמד אותו. בשנת 1934, ואגאנובה כתבה את "יסודות הריקוד הקלאסי", שנותר ספר לימוד סטנדרטי להדרכה של טכניקת בלט. בשנת 1948, ואגאנובה חיברה ספר בשם The Foundation For Dance (הידוע יותר כעקרונות בסיסיים של ריקוד רוסי קלאסי) שהתוותה ותיארה את שיטת האימון שלה ואת טכניקת הבלט שלה. לאחר מותה של ואגאנובה ב-1951, שיטת הלימוד שלה נשמרה על ידי מדריכים כמו ורה קוסטרוביצקאיה וורה וולקובה.
כיום שיטת ואגאנובה היא שיטת לימוד הבלט הנפוצה ביותר ברוסיה, והיא נמצאת בשימוש גם באירופה ובאמריקה הצפונית.
מאפייני השיטה
שיטת האימון של ואגאנובה מסתמכת על העיקרון הבא:
שניתן להקיף ולהציג את כל האימון במהלך גרנד פה דה דה אחד (הגראן פה דה דה (grand pas de deux) הוא פה דה דה בעל תבנית המורכבת בדרך כלל מחמישה חלקים). התלמידים מאומנים להוכיח את העיקרון הזה בבחינת הגמר והסטודנטים המוכשרים ביותר מקבלים אז את פרס "הגראן פה דה דה" עבור הביצוע.
השלבים בסילבוס של ואגאנובה מתבססים על התקדמות שפותחה בקפידה, שבה שולטים בצורות ה"בסיסיות" או ה"הכנות" לפני שהרקדן עובר לצורות קשות יותר. ניתן להבין זאת כגישה טכנית מתוכננת כאשר מלמדים אותה המורים המוסמכים על פי הסילבוס תוך מעקב מקרוב. הסילבוס מבוסס על הרעיון שכאשר מלמדים רקדן שלב או צעד כלשהו הוא/היא כבר פיתחו את החוזק כדי שהתנועות שלהם יצליחו. מובן שבניית כוח זו דורשת זמן ועבודה קשה ועקבית.
תלמידים בבתי ספר מבוססי ואגאנובה צפויים לקחת קורסים יומיים בבלט כמו גם בריקוד אופי (Character dance), במחול מודרני, בהתעמלות/חיזוק, וללמוד היסטוריה ומוזיקה. בלט דורש רב צדדיות להבנתה של ואגאנובה ותלמידי בלט אינם יכולים להסתמך רק על לימוד הבלט הקלאסי.
