ערך זה עוסק במושג כלכלי. אם התכוונתם לשטר חוב בהלכה, ראו
שטר חוב (הלכה).
שטר חוב הוא שטר המהווה הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה, או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום מסוים בכסף.[1] בניגוד לשטר חליפין, שטר חוב אינו פקודה מאת אדם א' (המושך) לאדם ג' (הנמשך) הדורשת מהנמשך לשלם סכום כסף לאדם ב' (האוחז). במקום זאת, לשטר חוב יש שני צדדים: אדם א' (העושה, שהוא החייב) ואדם ב' (האוחז, שהוא הנושה). על אלו יכולים להתווסף צדדים נוספים, כגון ערב.
הוראות פקודת השטרות בדבר שטרי חליפין חלות, ככלל, גם על שטרי חוב.[2] לפיכך, מרבית הדינים החלים על שטרות בכלל, לרבות הסחרות, שהיא האפשרות להעביר את השטר מהנושה המקורי (הנפרע) לנושה חדש (אוחז כשורה), חלים גם על שטרי חוב.
אף ששטרי חוב נפוצים פחות מאשר שטרי חליפין (בעיקר שיקים), גם שטרי חוב נפוצים למדי, בפרט בתור בטוחה בעסקאות שונות. באותם מקרים, צד לחוזה מעניק לצד שכנגד שטר חוב. על פי המוסכם בחוזה, יכול האוחז לממש את שטר החוב במקרה של הפרת החוזה. ככל שטר, שטר החוב הוא עסקה עצמאית, שתוקפה אינו תלוי בעסקת היסוד. לפיכך, האוחז יכול לפעול למימוש השטר (בין אם ישירות מול העושה ובין אם, במקרה של קושי במימוש בדרך הראשונה, באמצעות ההוצאה לפועל), מבלי שידרש להוכיח שעסקת היסוד לא קוימה. ייתכן מקרה בו עסקת היסוד קוימה אך האוחז פונה למימוש השטר. במקרה כזה, העושה זכאי להימנע מפרעון השטר ובכלל זאת, הוא רשאי לטעון טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל, או להגיש התנגדות לביצוע שטר שתועבר לדיון בבית משפט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
