רציחות האימואים בעיראק היו סדרה של מקרי רצח שבוצעו כחלק מקמפיין נגד בני נוער עיראקים הלבושים בסגנון אימומערבי. בין 6 ל-70[1] בחורים צעירים נחטפו, עונו ונרצחו בבגדאד ועיראק לאורך מרץ 2012.[2][3][4] בספטמבר 2012, BBC News דיווחו שגברים הומוסקסואלים בבגדאד סיפרו שמקרי הרצח לא התמעטו.[5]
רקע
תת-תרבות האימו צברה פופולריות בקרב בני נוער עיראקים בשנת 2011. מוקדם יותר, היא הפכה פופולרית במדינות ערביות אחרות. אימו, ענף של מוזיקת הארדקור פאנק, קשור ברוב העולם לאופנת נוער וניכור, אך בעולם הערבי הוא מזוהה מאוד עם הומוסקסואליות.[6] בשנת 2009, המשטרה הדתית של ערב הסעודית עצרה 10 נשים אימואיות מפני שלכאורה גרמו להפרעה בבית קפה,[7] וב-2008, מצרים שמרנים מתחו ביקורת על מעריצי אופנת האימו בקהיר על היותם "חסידי השטן וההומוסקסואלים".[8]הומוסקסואליות אינה בלתי חוקית בעיראק אך היא נחשבת לטאבו במדינה, ולהט"בים רבים בעיראק מופלים לרעה, עוברים התעללויות או נרצחים.[9][10] אקטיביסטים בעיראק אומרים שהטרדה אנטי-הומוסקסואלית גדלה מאז הפלישה לעיראק ב-2003 ומלחמת עיראק שהחלה לאחר מכן, כאשר עיראקים הומואים הם קורבן לבריונות והטרדה בידי כוחות הביטחון, והוכו ונהרגו על ידי קבוצות ריאקציונריות אסלאמיסטיות צבאיות למחצה באזורים שיעיים "כבדים" בבגדאד לפחות מאז 2006.[2][11]
בפברואר 2012, משטרת המוסר בבגדאד פרסמה הצהרה באתר משרד הפנים העיראקי בה היא מותחת ביקורת על נערי האימו שלובשים "בגדים מוזרים וצמודים עם תמונות של גולגולות עליהם", ו"טבעות באף ובלשון שלהם". ההצהרה גינתה את האימו כשטני, וצוטט בה קולונל מושטאק טאלב אל-מחמדאווי כאומר שמשטאת המוסר קיבלה אישור רשמי ממשרד הפנים "לחסל [את התופעה] בהקדם האפשרי מכיוון שהיא משפיעה בצורה מזיקה על החברה והופכת לסכנה".[12]הניו יורק טיימס דיווח שבשבועות שלאחר מכן, החלו להופיע ברחבי בגדאד עלונים אנטי-אימואיים עם איומים במוות, "אלא אם כן הומואים יגזרו את השיער שלהם, יפסיקו ללבוש את בגדי עובדי השטן ויפסיקו להקשיב למוזיקות מטאל, אימו וראפ".[2]
מקרי הרצח
קציני ביטחון במשרד הפנים אמרו שמספר ההרוגים הוא שישה. עם זאת, סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה שבית החולים וגורמי ביטחון מעריכים כי מדובר ב-14 ומעלה, וקבוצות זכויות אדם כדוגמת BRussells Tribunal אמרו שמספר ההרוגים אף קרוב ל-100.[13] סוכונת הידיעות Associated Press דיווחה כי גורם אנונימי במשרד הפנים מעריך שהמספר הוא 58, ואמר שכולם היו גברים,[14] מלבד אחת. לפי ה-BBC, האו"ם מעריך שמספר ההרוגים הוא לפחות 12, אבל מאמינים שהמספר האמיתי גדול הרבה יותר.[5]
המתים נמצאו בפחי אשפה לאחר שהוכו למוות עם לבנים מבטון[15][16] בשיטה הידועה בשם "מוות על ידי חסימה" (death by blocking) או "מאוות אל-בלוקה" בערבית.[17] אדם שסיפר לעיתון הביירותיאל אח'באר שהצליח להימלט מתקיפה אמר ש"קודם הם זרקו לבנים מבטון על זרועותיו של הנער, אחר כך על רגליו, ואז את המכה הסופית הוא מקבל לראש שלו, ואם אז הוא לא מת, הם מתחילים מחדש".[18]
אחריות על מקרי הרצח
קבוצות זכויות אדם ברחבי העולם קראו לרשויות העיראקיות לחקור את מקרי הרצח,[19] ואמרו שהם עבודה של קבוצות צבאיות למחצה ושל המשטרה,[11] כולל קבוצות כמו צבא המהדי, שנוצר ב-2013 על ידי איש הדת השיעי המפורסם מוקתדא א-סדר.[2] פרשנים עיראקיים ומארק לוין, פרופסור אמירקאי להיסטוריה של המזרח התיכון, שיערו שפריסת הקבוצות הצבאיות למחצה נגד ילדים אימואים משרתת את האינטרסים של הרשויות העיראקיות על ידי שמירה על התפוסה של הקבוצות, והסטת זעמם וחוסר השמחה שלהם ממטרות אפשריות אחרות בעיראק שלאחר המלחמה הכאוטית.[17] רשת הטלוויזיה העיראקית אל סמריה דיווחה שמוקתדא א-סדר התכחש לאחריות על מקרי המוות, וקרא לנערים האימואים טיפשים ולא-טבעיים, אבל אמר שצריך לטפל בהם באמצעים חוקיים.[2][15][16][15]
בעקבות סיקור מקרי הרצח, גורמים עיראקיים הכחישו שיש קמפיין כלשהו להריגת נערים הומוסקסואלים או אימואים,[20] ואמרו שהסיפור הומצא כדי לשרת אג'נדות אנטי-דתיות נגד הממשלה. הם אמרו שהנערים האימואים יכולים להתלבש כאוות נפשם, ושהממשלה תגן עליהם.[2][15][16][15]
בספטמבר 2013, ה-BBC ריאיינו 17 גברים הומוסקסואלים ושוטאים לשעבר בבאגדד, שלכולם היו חברים או בני זוג שנהרגו, ודיווחו שכולם האשימו את משרד הפנים העיראקי על הסתה לביצוע מקרי הרצח, ואמרו שמעצרים והריגות עדיין קיימים.[5]
לאחר מקרי הרצח
כתוצאה מרציחות האימואים, במאי 2012, לפי הוועדה הבינלאומית לזכויות אדם של הומוסקסואלים ולסביות, הממשלה ההולנדית "הרחיבה" את מדיניות המקלט לטובת עיראקים להט"בים.[21]
דו"חות המדינות בנושאי זכויות אדם של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2013 עבור עיראק הראו כי ב-2013, מועצת השרים של עיראק הקימו ועדה בין-משרדית שפרסמה הצהרה לפיה להט"בים "אינם שונים" מאחרים, וביססה צ'ארטר בו מוסבר על ההגנה הבסיסית שמגיעה להם.[22]
הקשר
דניאל ברודי, אנליסט מידע ישראלי טוען שמקרי הרצח הם חלק משינוי כולל בתוך האוכלוסייה הערבית-שיעית בעיראק לקראת הפיכתם ל"דתיים יותר, שמרנים יותר ואסרטיביים יותר", עם המטרה לגבש כוח משלה על ידי יצירת "ממשלה שיעית פונדמנטליסטית".[23]
לפני הפלישה לעיראק ב-2003, המיעוטים המיניים בה נהנו מכמות נכבדה של חופש. אבל הפלישה הובילה לעליית מפלגת הדעווה האסלאמית לשלטון, וארגון זכויות האדם Human Rights Watch אומר שמאז 2004, מאות הומוסקסואלים עיראקים נהרגו. נאמר שהקמפיין הובל על ידי צבא המהדי, ושכוחות הביטחון העיראקיים "שיתפו פעולה והצטרפו להריגה". עדי ראייה סיפרו ל-Human Rights Watch שהרוצחים פורצים לבתים ואוספים אנשים מהרחוב, חוקרים אותם כדי לסחוט מהם שמות של קורבנות אחרים, ואז הורגים אותם ומבתרים את גופותיהם.[24]
עד 2007, לפי ארגון זכויות האדם Iraqi LGBT מלונדון, ארגונים פוליטיים ודתיים בעיראק החלו בקמפיין מאורגן ומתואם על מנת לתפוס, לעצור, לענות ולהרוג את כל מי שנתפש בעיניהם כהומו. Iraqi LGBT מספר כי הממשלה העיראקית כופה על הומוסקסואלים למסור שמות וכתובות מגורים של הומוסקסואלים אחרים, ואז עוצרים אותם ומוסרים אותם לידי הקבוצות הצבאיות למחצה, כדי שיהרגו אותם.[25]
סקוט לונג, פעיל אמריקאי למען זכויות אדם, תיאר את עיראק ב"הגרדיאן" כ"חברה הרוסה עם תהליך פוליטי מקולקל וציבור שבור" ואמר "זו לא רק טעות, זה חסר תועלת לקרוא לרציחות האלו "רציחות הומואים"." הוא קרא לעיראק להתחיל דיון על שוני, באומרו "העיראקים צריכים לדון על למה הזוועות של ארבעת העשורים האחרונים גרמו לאֲחֵרוּת להיראות בלתי נסבלת".[26]
^"Iraq Baseline Study 2013"(PDF). The International Gay and Lesbian Human Rights Commission (IGLHRC). אורכב מ-המקור(PDF) ב-3 באוקטובר 2013. נבדק ב-16 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
