PROFILBARU.COM

רחל קורן
Rachela Korn
Рейчел Корн
	צילום מ-1930
לידה	15 בינואר 1898; אוקראינה
פטירה	9 בספטמבר 1982 (בגיל 84); מונטריאול, קנדה
מדינה	קנדה, פולין
שפות היצירה	יידיש, גרמנית, פולנית, אנגלית
פרסים והוקרה	פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש (1974)

רחל הֵרינג קוֹרְן (בכתיב יידי: רחל ה. קאָרן; באנגלית: Rachel (Rokhl) Häring Korn;‏ 15 בינואר 1898, גליציה – 9 בספטמבר 1982, מונטריאול, קנדה) הייתה משוררת וסופרת מן הבולטות והחשובות בספרות יידיש.

קורות חיים

קורן נולדה באחוזה החקלאית "סוחה גוּרַה", בקרבת הכפר פּוֹדְלִיסְקי שבגליציה (כיום פידליסקי (Підліски), באוקראינה) כבת הבכורה מבין שלושה ילדים והבת היחידה במשפחה הכפרית היהודית; אזור מולדתה היה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובשנת 1919 עבר לידי המדינה הפולנית החדשה (וכיום הוא בשטח אוקראינה).

שני הוריה היו צאצאים של אנשים שעסקו בחקלאות במשך כמה דורות. בגיל 12 התייתמה מאביה. בגדלה בחווה מבודדת באחת ממשקי הבית היהודים הבודדים בסביבה החלה בגיל די מוקדם לתאר בשירים את ההוויה הכפרית – בתחילה בפולנית, שהייתה שפת האם שלה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחה משפחתה לווינה. ב-1918 היא חזרה לגליציה המזרחית, שם נישאה להירש קורן בפשמישל (Przemyśl) וחייתה שם עד 1941. מסע מתוכנן של המשפחה לארצות הברית נמנע על ידי הכיבוש הסובייטי של מזרח פולין בשנת 1939. כשהגרמנים פלשו ביוני 1941 למזרח גליציה הייתה קורן בביקור אצל בתה בלבוב. היא נמלטה עם בתה לשטח הסובייטי ועברה את שנות המלחמה במחנה פליטים בטשקנט, אוזבקיסטן. בסופו של דבר הגיעה למוסקבה. בעלה, אחיה ואמה נשארו בפשמישל ולא ניצלו.

במוסקבה נעשתה קורן לנציגה בולטת של תרבות היידיש הסובייטית יחד עם שלמה מיכאלס, פרץ מרקיש ודוד ברגלסון. אחרי המלחמה חזרה לפולין והמשיכה בפעילות ספרותית בלודז', שם נבחרה להנהלת איגוד הסופרים ביידיש. היא ייצגה את האיגוד בקונגרס PEN בסטוקהולם. היא לא חזרה לפולין, אלא היגרה לקנדה; היא התיישבה במונטריאול בשנת 1948, וחייתה שם עד מותה.

יצירותיה

קורן התחילה לפרסם בפולנית בעיתון הפולני Nowy Dziennik – יומון ציוני ובכתב העת Glos Przemyski – כתב עת סוציאליסטי. היא לא המשיכה לכתוב בפולנית משום ששפה זאת ייצגה עבורה את האנטישמיות הפולנית. בהשפעת בעלה הירש קורן, אוהד התנועה הציונית הסוציאליסטית היא התחילה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהייתה בשנות העשרים שלה, לדבר, לקרוא ולכתוב ביידיש. השיר הראשון שלה ביידיש פורסם בלעמבערגער טאָגבלאַט ב- 1919. מאז פרסומיה הראשונים היא התקבלה כמשוררת בשלה. היא פרסמה שירים במהלך שני העשורים הבאים בכתבי עת וביומונים ביידיש. בין השאר בליטערארישע בלעטער, ווארשעווער אלמאנאך, גלאבוס, גאלדענע קייט, לעצטע נייעס ועוד.

לצד ספרי שירה פרסמה קורן שני אוספים של סיפורים קצרים, כמו גם מספר רב של מאמרי ביקורת. שניים מכתבי היד שלה אבדו כשהנאצים החריבו את קייב והשמידו את בית ההוצאה בו היו כתבי היד אמורים לצאת לאור. ספר שיריה הראשון דאָרף (1928) הופיע בווילנה. ספריה האחרים יצאו לאור בתל אביב ובמונטריאול.

קורן הייתה במשך כל חייה סופרת ומשוררת רבת השפעה שפרסמה מאמרים, שירים וסיפורים בכל כתבי העת ביידיש הנחשבים ביותר באמריקה, ישראל ואירופה. היא זכתה בפרסים רבים בספרות יידיש. פרסים ע"ש ה. לייוויק, פרס איציק מאנגר^[1] (שנחשב לפרס החשוב ביותר בספרות יידיש) ואחרים.

אופי יצירתה

בתחילת דרכה הספרותית כתבה שירה אפית ללא חריזה. כשיצא ספרה הראשון כתב עליה זלמן רייזן:

היא מצטיינת ברעננות הטון, בישירות הרגש, פשטות וכפריות של התמונה, חוש מעודן לקצב ולצורות שיריות מודרניות ... היא אחת מהנציגות המוכשרות ביותר בשירת יידיש הצעירה".^[2]

. שיריה של קורן מובחנים בתמונות הליריות והתיאורים הריאליסטיים של החיים בכפר ואת הנוף הכפרי. "כפר, אדמה, שורשיות הטבע, אלה יחד עם אהבה לכל יצורי האל – הם הרוח, לא רק החומר, האווירה האינטימית, לא רק הסביבה של יצירתה של רחל קורן. זאת נשמת אפה, הפנימיות של שירתה... אחרי שהפכה לחסרת בית מהכפר החלום על הבית בשיריה הוא רק חלום ולא בית^[3]. סיפוריה ידועים בפסיכולוגיה העמוקה שבהם ובהבנה שבהם. שיריה כתובים בסגנון מורכב ולא סנטימנטלי. אחד האפיונים הבולטים של שירתה הוא החיוניות של דימויי הטבע הממלאים את יצירתה. אפשר לראות זאת אפילו בשמות ספריה: כפר, אדמה. כן אחרי השואה היא כותבת על התלישות מהאדמה בספרה בית ואובדן בית.

המוטיבים בהם היא דנה הם אמנות ושפה, גלות. יצירותיה תורגמו לעברית, פולנית, רוסית, צרפתית אנגלית וגרמנית.

רחל קורן במדיה אמנותית אחרת

מוזיקה

איוואן פישר הלחין שיר למקהלה לפי שיר שלה, "א ניי קלייד"

רשימת ספריה

דארף. (כפר). ווילנע: ב. קלעצקין, 1928.
ערד (אדמה). ווארשע: ליטערארישע בלעטער, 1936.
רויטער מאן: לידער. (גבר אדום: שירים). ווארשע: ביבליאטעק פון יידישן פ. ע. נ.-. קלוב, 1937.
היים און היימלאזיקייט: לידער (בית ואובדן בית). בוענאס-איירעס: צענטראל-פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע, 1948
באשערטקייט (גורל). מאנטרעאל: ארויסגעגעבן פון א קאמיטעט, 1949.
ניין דערציילונגען (תשעה סיפורים). מאנטרעאל: א. קאמיטעט, תשי"ח 1957.
פון יענער זייט ליד (מהצד השני של השיר). תל אביב: י.ל. פרץ, 1962.
לידער און ערד (שירים ואדמה). תל אביב: המנורה, תשכ"ז 1966.
די גנאד פון ווארט (חסדה של המילה). תל אביב: המנורה, תשכ"ח 1968.
אויף דער שארף פון א רגע (על חודו של רגע). תל אביב: המנורה, תשל"ב 1972.
פארביטענע וואר (אמת ממורמרת). תל אביב: ישראל-בוך, תשל"ז 1977.
שניט (קציר, 1941), שהושמד על ידי הנאצים בקייב.
Paper roses. Toronto, Ont. Aya Press, 1985: פאפירענע רויזן (יידיש ואנגלית).

לקריאה נוספת

לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ײִדישער ליטעראַטור, כרך ח.
שמואל ניגער. ײדישע שרייבער פון צוואנציקסטן יארהונדערט, באנד 2, זז' 240-229 (ביידיש)
חיים לייב פוקס. 100 יאר יידישע און העברעישע ליטעראטור אין קאנאדע. מאנטרעאל: ח.ל. פוקס בוך פאנד קאמיטעט, 1980. עמודים 281-279. (ביידיש).