רוג'ר איברט נולד באורבנה, אילינוי לוולטר ולאנבל. כבר בהיותו סטודנט בתיכון אורבנה גילה עניין בעיתונאות, וכתב מאמרי ספורט לעיתון "ד'ה ניוז-גאזט" ("The News-Gazette") בשמפיין שבאילינוי. בהמשך פרסם מאמרים בכתבי עת חובבים על מדע בדיוני, ולקראת סיום לימודיו היה לעמית עורך בעיתון בית הספר, "ד'ה אקו" ("The Echo"). בנוסף זכה בשנת 1953 ב"אליפות הדיבור של תיכון אלינוי" ("Illinois High School Association state speech championship"), אירוע שעורך הדמיית מהדורות חדשות ברדיו. למד באוניברסיטת אילינוי, לתקופה קצרה באוניברסיטת שיקגו, ואת עבודת הדוקטורט שלו כתב כמבקר קולנוע.
קולנוע וביקורת
איברט החל לכתוב ביקורות קולנוע באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים. משנת 1975 עד 1999 הגיש יחד עם עמיתו ג'ין סיסקל מה"שיקגו טריביון" תוכניות טלוויזיה, ובהם התוכנית הפופולרית "סיסקל את איברט", שבה הם דירגו יחד סרטים באמצעות זקיפת אגודל כלפי מעלה או כלפי מטה, תנועות שנהפכו לסימן ההיכר של איברט. סיסקל מת בשנת 1999 ובספטמבר אותה שנה מילא את מקומו ריצ'רד רופר מהשיקגו סאן טיימס, בתוכנית שנקראה "איברט את רופר" ושודרה עד אוגוסט 2008.
ביקורות הסרטים שלו אופיינו בכתיבה הומוריסטית וישירה, סגנון שתרם להפצת קולנוע איכותי לציבור האמריקאי הרחב. הוא העניק ארבעה כוכבים לסרטים הטובים ביותר, חצי כוכב לגרועים ביותר, ולא העניק כוכבים כלל לסרטים שהחשיב כ"כבלתי כשירים מבחינה אמנותית" ו/או "דוחים מבחינה מוסרית". את הגישה שלו בביקורת סרטים הגדיר כ"יחסית ולא מוחלטת", ולצד החשבת הערך הכולל של הסרט, נתן גם משקל לקהל הפוטנציאלי של הסרט:[2]
כשאתה שואל חבר אם "הלבוי" הוא סרט טוב, אינך שואל אם זה טוב לעומת "מיסטיק ריבר", אתה שואל אם זה טוב לעומת "המעניש". והתשובה שלי תהיה, בסולם של אחד עד ארבע, אם "סופרמן" מקבל ארבע, אז "הלבוי" מקבל שלשה ו"המעניש" שתיים. באופן דומה, אם "אמריקן ביוטי" מקבל ארבעה כוכבים, אז "נקודת מבט" יקבל בסביבות שתיים.
איברט הדגיש כי לדירוגי הכוכבים שנתן אין משמעות רבה במנותק מחוות הדעת בביקורת עצמה, ולעיתים הם אף סותרים: "אני לא יכול להמליץ על הסרט, אבל למה לעזאזל אני לא יכול? רק בגלל שזה איום ונורא? איזה מין סיבה זו להתרחק מסרט? איום ונורא ומשעמם, זו תהיה סיבה טובה".
ביקר בחריפות את ועדת דירוג הסרטים האמריקאית ה-MPAA, על החלטותיה אלו סרטים מתאימים לילדים. כך, לדוגמה, ביקר את הדירוג PG-13 (לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 13) שניתן לסרטים "לרכב על הלוויתן" ו"בית ספר לרוק", וסבר שאין בהם פגיעה מספקת בתלמידים, והם נושאים מסרים חיוביים עבור קבוצת גיל זו. ביקורת נוספת שלו עסקה בנוהג נפוץ בבתי הקולנוע להנמיך את עוצמת נורת המקרן על מנת להאריך את חיי הנורה, מה שמקשה על הצפייה בסרט. את האפקטים של תלת מימד בסרטים תיאר כלא מציאותיים, ומסיחים את הדעת מהיצירה.[3]
בשנת 2005 התעורר פולמוס סביב קביעתו כי משחקי וידאו לעולם לא יקבלו מעמד של אמנות: למרות שהם עשויים להיות אלגנטיים, מתוחכמים ומאתגרים מבחינה ויזואלית, הם נחותים מעצם טבעם מאמצעי לא אינטראקטיבי שהיוצר שולט בו - כגון קולנוע וספרות.[4]
מדי שנה פרסם איברט ספר עם ביקורות סרטי השנה הקודמת. בנוסף הוציא לאור ספר על קלישאות סרטים, ספר על סרטי העבר הטובים והגרועים ביותר ומספר ספרים על אמנות הביקורת. איברט ארגן פסטיבל סרטים שנתי בשמפיין, אילינוי, שהציג סרטים שנתקלו בהתעלמות מצד המבקרים ("Overlooked Film Festival").
בנוסף לביקורת קולנוע כתב איברט מספר תסריטים לסרטים של ידידו ראס מאייר: "מעבר לעמק הבובות" (Beyond the Valley of the Dolls, 1970), שהתקבלה בביקורות די שליליות אצל מבקרי הקולנוע, "מתחת לעמק אולטרה ויקסנס" (Beneath the Valley of the Ultra-Vixens, 1979, תחת שם העט R. Hyde), ולסרט "אפ" (Up!, 1976, תחת שם העט ריינולד טימי - Timme).
חיים אישיים
נישואיו
איברט התחתן בשנת 1992, בהיותו בן 50, עם עורכת הדין צ'ארלי "צ'אז" האמל-סמית.
גמילה מאלכוהוליזם
בשנת 1979 איברט הצליח להיגמל מהתמכרות לאלכוהול. הוא היה חבר בארגון אלכוהוליסטים אנונימיים וכתב על הנושא בבלוג שלו.
בריאות
בפברואר 2002 איברט אובחן כחולה בסרטן בלוטת התריס(אנ') אשר הוסר בהצלחה. בשנת 2003 הוא עבר ניתוח להסרת סרטן בבלוטת הרוק(אנ'), ובעקבות זאת הוא עבר הקרנות. הוא אובחן שוב עם סרטן בשנת 2006. ביוני 2006 הוא עבר ניתוח לכריתת הלסת התחתונה על מנת להסיר רקמה סרטנית בחלק הימני של הלסת התחתונה. שבוע לאחר מכן היה לו סיבוך מסכן חיים לאחר שעורק בצוואר התפרץ בקרבת האזור שנותח. בעקבות כך איברט לא היה מסוגל לדבר, לאכול או לשתות במשך תקופה מסוימת ונזקק לצינור האכלה.
הסיבוכים הרפואיים גרמו לכך שהוא לא יכל לעסוק בביקורת של סרטי קולנוע במשך תקופה ממושכת. איברט חזר לעסוק בביקורת לסרטי קולנוע ב-18 במאי 2007, כאשר שלוש מהביקורות שלו פורסמו בדפוס. ביולי 2007 הוא חשף שהוא עדיין לא מסוגל לדבר. אברט החל להשתמש במחולל קול דיגיטלי מלאכותי על מנת לתקשר עם הסביבה, ובהמשך השתמש בעותק של קולו שנוצר מהקלטות ישנות שלו. בנוסף לכך איברט איבד את חוש הטעם, ואת היכולת לשתות ולאכול.
ב-2011 איברט נשא נאום בועידת TED בסיוע אשתו, צ'אז, וחבריו דין אורניש וג'ון האנטר, אשר עסק בקול מסותנז.
בינואר 2008 איברט עבר ניתוח נוסף על מנת לנסות לאפשר לו לדבר שוב ועל מנת לטפל בסיבוכים מהניתוחים הקודמים שלו. ב-1 באפריל חשף איברט שהוא לא יוכל שוב לדבר. באפריל 2008 איברט עבר ניתוח נוסף לאחר ששבר את הירך כאשר נפל. ב-2011 איברט החל להשתמש בסנטר תותב על מנת להסתיר חלק מהנזק שנגרם לו בעקבות הניתוחים הרבים שעבר.
בדצמבר 2012 איברט אושפז בבית חולים עקב שבר בירך שנגרם כתוצאה ממחלת הסרטן.
רוג'ר איברט מת לבסוף ממחלת הסרטן בבית חולים בשיקגו ב-4 באפריל 2013, בהיותו בן 70.
ביוני 2005 היה למבקר הקולנוע הראשון שמקבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. איברט קיבל תואר לשם כבוד מאוניברסיטת קולורדו, מהקונסרבטוריון של ה-AFI, ומבית הספר של המכון לאמנות של שיקגו. המגזין פורבס הגדיר אותו בתור "המומחה בעל העוצמה הגדולה ביותר בארצות הברית".[5]
בנוסף לשבע מועמדויות לטקס פרס אמי בקטגוריית "Outstanding Informational Series", איברט זכה בפרסים הבאים:
1975 - פרס פוליצר על ביקורות הקולנוע שלו לשנת 1974
2001 - פרס "Video Premiere Award" על פרשנות האודיו שלו (Audio commentary) על האזרח קיין (1941)
2003 - פרס "Special Achievement Award" של האגודה האמריקאית לסינמטוגרפים (American Society of Cinematographers)
2004 - פרס מפעל חיים של פסטיבל סאוונה (Savannah Film and Video Festival)
.jpg)
.JPG)
