קשמיר הוא חבל ארץ בצפון תת-היבשת ההודית, הנתון במחלוקת טריטוריאלית בין הודו, פקיסטן והרפובליקה העממית של סין מאז חלוקת הודו בשנת 1947. כיום חלקו המרכזי של חבל קשמיר נמצא בשליטת הודו (כחלק מטריטורייות האיחוד ג'אמו וקשמיר), חלקו המערבי והצפוני בשליטת פקיסטן (כחלק מאזאד קשמיר), וחלקו הצפון-מזרחי בשליטת הרפובליקה העממית של סין, בעקבות מלחמות אחדות על השליטה בחבל. הודו אינה מכירה בשליטתן של פקיסטן וסין בחלקי קשמיר. פקיסטן רואה את כל שטח קשמיר כשנוי במחלוקת, ואינה מכירה בטענת הודו לשליטה בחבל.
באופן היסטורי שימש השם "קשמיר" לתיאור העמק הפורה ("עמק קשמיר") הנמצא מדרום לקצה המערבי של הרי ההימליה, אך כיום הוא מתאר אזור נרחב של קשמיר, ג'אמו ולדאק. עמק קשמיר עצמו הוא אזור נמוך יחסית, מוריק ופורה מאוד. העמק מוקף בהרים נישאים וזורמים אליו פלגים רבים. החבל היה משופע בתיירות עד שנות ה-80, אך זו פחתה בשל התגברות המתיחות בחבל.[דרוש מקור: מקור/ות לשתי הטענות]
הבירה העתיקה של קשמיר, סרינגאר, שוכנת לחוף אגם דאל ומפורסמת בשל התעלות ו"בתי הסירה" הצפים שבה. בשל האקלים הנוח והקריר שבה היא הייתה בירת הקיץ המועדפת של שליטים רבים של הודו. הקיסר המוגולי ג'הנגיר הקים בסמוך אליה את גני שאלימאר בשנת 1619.
היסטוריה
קרוב ל-1,000 שנים הייתה קשמיר תחת שלטון שליטי ג'אמו - בית המלוכה של משפחת דוגרה ההינדית. באותה תקופה חיו בה מוסלמים, בודהיסטים והינדים בשלום ובשיתוף פעולה, שהוביל ליצירות אמנות בתחומי המוזיקה, המחול, הציור, השירה וכן להגות פילוסופית משפיעה. מאותה תקופה ידוע אף על מקרים בהם מאמינים של שתי דתות או יותר התפללו באותו מבנה תפילה (אם כי לא ביחד).
החל משנת 1349 היה חבל הארץ נתון בידי שליטים מוסלמים, כולל המוגולים, ששלטו עד שנת 1751. רנג'יט סינג, המהראג'ה של האימפריה הסיקית כבש בתחילת המאה ה-19 את ממלכת הדוגרה מהאפגנים, הפך אותם לכפופים לו וצירף לשלטונם את שארית חבל קשמיר ואת לדאק. ב-1846 הביסו הבריטים את הסיקים ומינו מהראג'ה הודי מטעמם שישלוט בכל האזור.
הסכסוך בקשמיר לאחר חלוקת הודו
ערך מורחב – הסכסוך על חבל קשמיר
בזמן מתן העצמאות מהבריטים וחלוקת הודו בשנת 1947, היוו המוסלמים 77% מתושבי חבל הארץ[דרוש מקור]. בתחילה ניסה המהראג'ה שלה, הארי סינג, להפוך את ארצו למדינה עצמאית, אך בעקבות פלישת כוחות פקיסטניים לא-רשמיים לקשמיר, הודיע על הסתפחות ארצו להודו, ששלחה כוחות לעזרתו. מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה שפרצה בין צבא הודו לצבא פקיסטן תמה בהפסקת אש ב-1949 לאורך קו השליטה כשחבל הארץ מחולק דה פקטו בין הודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר, כחלק ממדינת ג'אמו וקשמיר) לפקיסטן (כשליש משטח קשמיר - בשם גילגיט-בלטיסטן ואזאד קשמיר). חלקה של הודו מהווה חלק מטריטוריות האיחוד ג'אמו וקשמיר ולדאק.
במלחמת הודו–סין 1962 השתלטה הרפובליקה העממית של סין על החלק הצפון-מזרחי של החבל, וקראה לו בשם "אקסאי צ'ין". פקיסטן ניסתה לפלוש שנית לקשמיר
בשנית במלחמת הודו–פקיסטן השנייה אך הובסה על ידי הודו. אף על פי שפקיסטן הובסה במרבית הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע סופית והמצב גורם לאי יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן.
בשנת 1987 פתחו פעילים אסלאמיים במערכה לשחרור קשמיר מידי הודו, אך נכשלו בכך. בעקבות הכישלון הוכפפו חבלי קשמיר וג'אמו לשלטון ההודי באופן ישיר. אולם חרף זאת נשמר בחוקת הודו (בסעיף 370) מעמד אוטונומי ייחודי למדינת ג'אמו וקשמיר, אשר אפשר חקיקה פנימית עצמאית, ומנע מתושבי מדינות אחרות בהודו לרכוש קרקעות או לשאת במשרות ממשלתיות במדינה. בעקבות זאת פרץ בחבל גל אלימות מחודש החל מראשית שנות ה-90.
בין מאי ויוני 1999 אירעה בחבל מלחמת קרגיל, לאחר שחיילים ופעילים פקיסטנים חמושים עברו את קו הפסקת האש בין המדינות. בקרבות נהרגו מאות חיילים פקיסטנים והודים ובסיומם נסוגו הפקיסטנים בלחץ אמריקני לגבול הבינלאומי, והצדדים חתמו על הפסקת אש. עם זאת מעשי הטרור בחבל קשמיר לא פסקו.
הודו מאשימה את פקיסטן במימון, אימון ומתן מחסה לארגוני טרור אסלאמיסטים כגון לשקאר א-טייבה וג'יש-י מוחמד, הפועלים בקשמיר ובחלקים נוספים של הודו כנגד מטרות ממשל הודיות ותיירים מערביים. תקריות גבול אלימות מתרחשות לעיתים תכופות בין הודו לפקיסטן וזו האחרונה אף הפגיזה לעיתים ערים הסמוכות לגבול כגון קרגיל.
הודו רכשה יכולת גרעינית, ואחריה הלכה בדרך זו גם פקיסטן, דבר שהחמיר את המתיחות בין המדינות והביא לחשש בעולם שהסכסוך בין שתי המדינות יגלוש למלחמה גרעינית שתשפיע על העולם כולו.
בשנת 2004 החלו הודו ופקיסטן בשיחות שלום על עתידו של החבל. ב-2006 הצהיר נשיא פקיסטן, פרבז מושארף, כי מדינתו מוכנה לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות בחבל במסגרת הסגת כוחות הדדית ולהעניק ממשל עצמי לקשמיר.[1]
בשנת 2019 הפרלמנט ההודי ביטל את החלקים מסעיף 370 בחוקת הודו המעניקים מעמד אוטונומי למדינת ג'אמו וקשמיר ופיצל אותה לשתי טריטוריות איחוד: ג'אמו וקשמיר ולדאק בשליטת ממשלת הודו.[2]
דמוגרפיה
[3]
| שטח
|
בשליטת |
אוכלוסייה |
% מוסלמים |
% הינדים |
% בודהיסטים |
% אחרים
|
| עמק קשמיר
|
הודו
|
כ-4 מיליון
|
95%
|
4%*
|
–
|
–
|
| ג'אמו
|
כ-3 מיליון
|
30%
|
66%
|
–
|
4%
|
| לדאק
|
כרבע מיליון
|
46%
|
–
|
50%
|
3%
|
| אזאד קשמיר
|
פקיסטן
|
כ-2.6 מיליון
|
100%
|
–
|
–
|
–
|
| גילגיט-בלטיסטן
|
כ-1 מיליון
|
99%
|
–
|
–
|
–
|
| אקשי צ'ין
|
סין
|
–
|
–
|
–
|
–
|
–
|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
