קול הסופרן המעולה של קלרה נובלו וסגנונה הטהור עשו אותה, משנת 1843 ואילך, לאחת הזמרות הגדולות ביותר, הן באופרה ובאורטוריה והן באולם הקונצרטים. בשנת 1843 נישאה לרוזן גיליוצ'י ובשנת 1861 פרשה מן הבמה. הסופרצ'ארלס לם כתב לכבודה שיר "לקלרה נ.".
חייה
הראשון שהבחין בקולה, בשמיעה המעולה ובמוזיקליות שלה היה תלמיד של אביה, המוזיקולוגאדוארד הולמס, שהחל ללמד אותה פיתוח קול ושירה בגיל חמש. בגיל 11 לקחו אותה הוריה לפריז ללמוד במכון המלכותי למוזיקה. לימודיה שם ארכו רק שנה בגלל מהפכת יולי 1830. בשנת לימודיה שם התיידדה עם ג'ואקינו רוסיני, ידידות שנמשכה כל חייהם. עם שובה הביתה, יכלה להשתתף בפעילויות המוזיקליות של אביה.[2]
ב-1839 נסעה ללמוד במילאנו שירה אופראית וב-1841 הופיעה לראשונה בתפקיד הראשי ב"סמיראמידה" של רוסיני בפדואה.
בתקופת הופעות בפרמו שבאיטליה בשנת 1841, פגשה בן-אצולה צעיר, הרוזן ג'ובאני באטיסטה גיליוצ'י. השניים נישאו ב-1843. במשך שש שנות נישואיה הראשונות הקדישה את עצמה לבעלה ולילדיה והייתה שותפה למאבקו למען איחוד איטליה. ב-1849 קרסה ההתקוממות לשחרור איטליה והם נאלצו לגלות מפרמו. כאשר הוצע לה חוזה הופעות ברומא, החליטו השניים שנובלו תחדש את הקריירה המקצועית שלה לפרנסת המשפחה. ב-1851 שבה לאנגליה, שם הרבתה להופיע על במות שונות.
בעלה של נובלו הצטרף לתנועת השחרור בראשות בית סבויה, ואיחוד מדינות האפיפיור לשעבר עם פיימונטה בשנת 1861 הוביל לשובם מן הגלות ולפרישתה הסופית של קלרה מחייה המקצועיים. היא האריכה ימים עוד 15 שנים אחרי מות בעלה.
