קורטס חנרלס

משכן הסנאט במדריד

משכן הקונגרס במדריד

הקורטס חֵנֵרַלֵס (בספרדית: Cortes Generales, מילולית: "האספה הכללית") הוא הפרלמנט של ספרד, נקרא על פי רוב "הקורטס". הפרלמנט מורכב משני בתים - הסנאט ("Senado") שהוא הבית העליון, וקונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון. סמכויות הקונגרס נרחבות יותר משל הסנאט. ממשלת ספרד צריכה לקבל את אמונו על מנת להיכנס לתפקידה, ובסמכות הקונגרס להביע אי אמון בממשלה. רוב החקיקה מתחילה מהקונגרס, ועוברת אל הסנאט. בקונגרס צריכים להיות על פי החוקה בין 300 ל-400 חברים, הנבחרים בבחירות אזוריות ב-52 אזורי בחירה שהם חמישים מחוזות ספרד והערים סאוטה ומלייה שעל חופי מרוקו. בסנאט 264 מושבים, מהם 208 נבחרים בבחירות אישיות והיתר ממונים על ידי הגופים המחוקקים של 19 הקהילות האוטונומיות של ספרד.

היסטוריה

ימי הביניים (המאות 8 עד 15)

כינוס הקורטס של קטלוניה, 1495

שיטת הקורטס (אספה) נעוצה במערכת הפיאודליזם של ימי הביניים. בעלי האחוזות ברמה העליונה החזיקו אספת נכבדים שייעצה להם באופן שוטף. המועצה התחלקה לשלוש שדרות: אצילים, אנשי כנסייה ובני "המעמד השלישי" (סוחרים ואומנים) המושב באספה נרכש בכסף מן האדון, כך שרק בעלי אמצעים יכלו לכהן בה. הקורטס החשוב ביותר היה הקורטס של לאון, אשר התכנס ב-1188 כקורטס של אלפונסו התשיעי, מלך לאון. ב-1230 התאחדה לאון עם קסטיליה והקורטס שלה התמקם בבירת קסטיליה, מדריד. המלך היה רשאי לפזר את הקורטס אך הקורטס היה אחראי על הצבא וקופת האוצר, וכך נשמר איזון שחייב התנהלות פוליטית זהירה.

לקראת סוף המאה ה-12 התחוללו מספר שינויים שהעלו את כוחו של "המעמד השלישי" בערים. הערים התפתחו וגדלו, האצילים קרסו תחת עול הרקונקיסטה שמימנו בכסף ובכוח אדם, ושגזלה משאבים רבים והבורגנים, שלא היו כפופים למערכת הפיאודלית היו פנויים לצבירת ממון ומיומנויות נדרשות. כך החלו לתפוס בני מעמד זה מקום גדל והולך בשורות הקורטס. כחלק ממערך היחסים הפוליטי מול המלך דרשו הערים וקיבלו פריווילגיות שאיפשרו להן חופש לנהל עת עסקיהן ולקבוע את חוקיהן. במקביל התחזק כוחו של הקורטס שיכל להתנגד לחוקים מלכותיים.

מהמחצית השנייה של המאה ה-15 ועד המאה ה-17

ב-1469 נישאו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרדיננד השני מלך ארגון, איחדו את ממלכותיהם ויצרו ישות מדינית גדולה וקתולית בספרד. השניים, ולצידם האצילים והכנסייה, טרחו להוריד מחשיבותו של הקורטס על ידי הפחתת סמכויותיו, דבר שהתאפשר כתוצאה מהעוצמה המלכותית שלאחר סיום הרקונקיסטה, עד שהפכו את האספה ללא יותר ממאשרת אוטומטית של כל החלטה מלכותית. אולם, הקורטס עדיין שלט בקופה הציבורית ובמיסים. גם בתקופת האימפריה הספרדית היה מעמדו של הקורטס לא יותר מאספה נאמנה למלך. "תור הזהב של ספרד" לא היה תור זהב של חירות פוליטית. הן בית בורבון והן בית הבסבורג נטו לריכוז הכוח בידי השליט.

במקביל לקורטס הכללי במדריד התקיים עד 1707 שלטון אוטונומי בנווארה ובמסגרתו קורטס אוטונומי. קורטסים עצמאיים התקיימו גם בקטלוניה, ולנסיה ואראגון. לאסיפות אלה היה יותר כוח ברמה המקומית מאשר לקורטס הקסטיליאני במדריד.

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות וברפובליקה הראשונה

הקורטס של קדיס

ב-1808 נכבשה ספרד על ידי נפוליאון בונפרטה. בין ספטמבר 1810 לספטמבר 1814 התקיים שלטון גולה בעיר קדיס ובמסגרתו פעל הקורטס של קדיס. תוצאת כינוסי הקורטס הייתה חקיקת החוקה של חודש מרץ 1812, וכן חוקים רבים אחרים שהפכו את המשטר ממשטר אבסולוטי למשטר של מונרכיה פרלמנטרית. ניסיון זה להפוך את המשטר האבסולוטי לקונסטיטוציוני כשל ופרננדו השביעי, מלך ספרד ביטל במאי 1814 את תיקוני הקורטס. אף על פי כן נחשב הקורטס ותיקוניו כאחד ממקורות ההשראה העיקריים של הליברליזם הספרדי במאה התשע-עשרה.

בין השנים 1820 ל-1823 הצליחו הכוחות הליברליים בפיקודו של רפאל דל רייגו לכפות על המלך לפעול לפי החוקה ובשלוש שנים אלה התקיימה מלוכה פרלמנטרית בספרד.

הרפובליקה הספרדית הראשונה (1873-1874) נוהלה על ידי הקונגרס, כאשר הסנאט פוזר עקב תמיכתו במלוכה. חברי הקונגרס החלו לכתוב חוקה שתהפוך את ספרד לרפובליקה פדרלית, אך רעיון הרפובליקה לא צלח ובית בורבון הושב מחדש עם עלייתו לשלטון של אלפונסו השנים עשר, מלך ספרד.

המאה ה-20

להלכה ניהלו אלפונסו השנים עשר ואלפונסו השלושה עשר משטר של מונרכיה פרלמנטרית, אולם כוח השפעתו של הקורטס היה זעום. התפתחות פוליטית הורגשה רק לאחר 1917, עת המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE) ומפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) האשימו את הממשלה בזיופי בחירות בערי השדה. ההתקוממות הפוליטית ועלייתן של קבוצות אנרכיסטיות הובילו לפיזור הקורטס ולמשטר דיקטטורי ב-1921.

הרפובליקה השנייה

ערך מורחב – הרפובליקה הספרדית השנייה

ב-1931 הוכרז על בחירות כלליות וב-14 באפריל 1931 הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה, רפובליקה נשיאותית עם בית נבחרים בן בית יחיד. הקורטס הוכרז כ"קורטס מכונן" שתפקידו להכין חוקה רפובליקאית. שינוי המשטר הביא לעליית ממשלה רפובליקנית-סוציאליסטית תחת הנהגתו של הנשיא מנואל אסאניה. בין שאר החירויות החוקתיות שנכללו בחוקה החדשה, נכללו זכות הביטוי, זכות ההתאגדות, הפרדת הדת מהמדינה, הוכרה הזכות להתגרש, וכן הורחבה זכות ההצבעה לנשים. לעומת כל זאת, החוקה החדשה נישלה את האצולה הספרדית מכל המעמד המשפטי הנפרד שהיה לה; מבנה הרשות המחוקקת פושט לפרלמנט המורכב מבית אחד אשר נקרא קונגרס הנבחרים; ויצרה את הבסיס המשפטי להלאמה של תשתיות ציבוריות כגון: אדמות, בנקים, ופסי רכבת. למרות יצירת היקף רחב של חירויות, מנסחי החוקה נכשלו בהשגת הסכמה לגבי נושאים עיקריים עם הימין השמרני, אשר היה מושרש בצורה רבת כוח באזורי הכפר, וכן גם עם הכנסייה הקתולית, אשר בתי הספר שהיו בניהולה, הולאמו על ידי הממשלה הרפובליקנית^[1].

בחירות לתקופת הקורטס השנייה התקיימו ב-1934 ובהן ניצחה מפלגת CEDA, ובהנהגתו של חוסה מריה חיל-רובלס הוקמה קואליציה של מפלגות ימין-מרכז, וימין קיצוני. עקב הבחירות פרץ מרד אסטוריאס, אשר דוכא באכזריות על ידי פרנסיסקו פרנקו.

ב-16 בפברואר 1936 נערכו בחירות חדשות בספרד. למרות היריבויות ואי-ההסכמות שבין הסוציאליסטים, קומוניסטים, והרפובליקנים השמאלנים המובסים במדריד ובקטלוניה, הוחלט ביניהם כי כדאי להם לעבוד ביחד, ולכן הם הקימו את החזית העממית. החזית העממית זכתה בבחירות ל-263 מקומות בפרלמנט כנגד 156 מקומות לימין אשר התאגד בקואליציה שנקראה "החזית הלאומית" ושהורכבה מחברי מפלגת CEDA, קרליסטים, ומלוכנים. מפלגת המרכז המתונה זכתה לייצוג כמעט אפסי; בין הבחירות ב-34' ו-36' קבוצתו של לרו נפלה מ-104 מקומות ל-9 בלבד. ב-17 ביולי הוביל פרנקו מרד צבאי נגד הממשלה הלגיטימית, הוא יצא ממרוקו הספרדית בראש נאמניו והוביל לפרוץ מלחמת האזרחים בספרד. הממשלה והקורטס המשיכו להתקיים עד לנפילת מדריד במרץ 1939.

תחת שלטון פרנקו

פרנקו ביטל את המערכת המפלגתית והחליף אותה במה שכינה "דמוקרטיה אורגנית" בה היו אמורים האזרחים להשתתף באופן ישיר בהחלטות מבלי מנגנון מפלגתי כלשהו. בין 1939 ל-1942 כיהנו בגוף המחוקק 100 חברי הפלנחה (הארגון הפוליטי היחיד), בדומה לפוליטביורו. בשנת 1942 הוקם מחדש קורטס עם בית יחיד בו כיהנו 400 נציגי ציבור, עם רוב מובטח לחברי הפלנחה.

החזרת הדמוקרטיה

הדף הפותח של חוקת ספרד מ-1978

ב-15 ביוני 1977 התקיימו בחירות דמוקרטיות כלליות לבחירת קורטס מכונן שתפקידו יהיה להכין חוקה מודרנית ליברלית. הקורטס דן כשנה וחצי וב-6 בדצמבר 1978 נחתמה ופורסמה חוקת ספרד מ-1978. החוקה כוננה קורטס דמוקרטי בעל שני בתים לפי הדגם הבריטי של מלוכה פרלמנטרית.

הרכב ובחירות

סמכויות הקונגרס נרחבות יותר משל הסנאט. הממשלה צריכה לקבל את אמונו על מנת להיכנס לתפקידה, ובסמכות הקונגרס להביע אי אמון בממשלה. רוב החקיקה מתחילה מהקונגרס, ועוברת אל הסנאט. אם הסנאט מאשר אותה כלשונה היא עוברת לחתימה על ידי המלך. במקרה שהסנאט דוחה הצעת חוק או מתקן אותה היא חוזרת לקונגרס, ובסמכותו לאשר את התיקונים ברוב רגיל, או לאשר את הנוסח המקורי ברוב מוחלט של חברי הקונגרס, או ברוב רגיל לאחר המתנה של חודשיים.

בקונגרס צריכים להיות על פי החוקה בין 300 ל-400 חברים. חברי הקונגרס נבחרים בבחירות אזוריות ב-52 אזורי בחירה שהם חמישים מחוזות ספרד והערים סאוטה ומלייה שעל חופי מרוקו. מספר הצירים שמוקצה לכל מחוז נקבע לפי הנוסחה הבאה: 102 מהמקומות מוקצים בצורה בלתי פרופורציונלית לגודל המחוז, אלא בהקצאה של שני מקומות לכל אחד מ 50 המחוזות ומקום אחד לכל אחד מהאזורים של סאוטה ומליה. שאר 248 הצירים מחולקים בין המחוזות באופן פרופורציונלי למספר תושביהן. המחוזות הגדולים ביותר הם של מדריד וברצלונה שלכל אחד מהם יש למעלה מ-30 נציגים, לערים בינוניות יש מחוזות בני כעשרה נציגים, אך יש לא מעט מחוזות עם מספר נציגים בודדים, דבר אשר גורם לייצוג יתר שלהם. חלוקת המושבים בין המפלגות השונות בכל מחוז נעשית בשיטה יחסית, כשכל מפלגה מציגה רשימת מועמדים.

בסנאט מכהנים כ-265 חברים מהם כ-208 נבחרים בבחירות בחמישים המחוזות השונים. לרוב המחוזות מוקצים ארבעה סנאטורים, ואילו במחוזות המורכבות מאיים יש בין שניים לשלושה סנטורים לכל אי (או קבוצה איים). הסנאטורים נבחרים בכל מחוז בבחירות אישיות, ולכל בוחר יש זכות להצביע עבור עד שלושה מועמדים. יתר החברים ממונים על ידי הגופים המחוקקים של 19 הקהילות האוטונומיות של ספרד, כשלכל קהילה אוטונומית מוקצה סנאטור אחד בתוספת של עוד סנאטור על כל מיליון תושבים.

זמן הכהונה המקסימלי של שני הבתים הוא ארבע שנים, ולמרות שהחוקה לא מחייבת זאת, עד כה הבחירות לשני הבתים נערכו תמיד בו זמנית. ראש הממשלה יכול להביא לפיזור הקורטס חנרלס, או כל אחד מבתיו, על ידי בקשה מהמלך.

לקריאה נוספת

• הקורטס של קסטיליה ולאון 1188-1350

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קורטס חנרלס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של קורטס חנרלס (בספרדית)
• האתר הרשמי של הקונגרס
• האתר הרשמי של הסנאט
• חוקת ספרד 1978 - הפרק על הקורטס
• סרטון הסבר על הקורטס, סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

1. Payne, Stanley G. (1973). "A History of Spain and Portugal (Print Edition)". University of Wisconsin Press. Library of Iberian resources online. 2, Ch. 25: 632. נבדק ב-30 במאי 2007.