קונסטנטינוס החמישי (ביוונית: Κωνσταντῖνος; יולי 718 – 14 בספטמבר 775) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 741 עד 775.
קונסטנטינוס נחשב לאחד מהתומכים הגדולים של האייקונקליזם (ניתוץ פסלים וצלמיות האל) בקרב הקיסרים באימפריה של המאה השמינית והתשיעית.
ראשית חייו
קונסטנטינוס החמישי נולד ביולי 718 בקונסטנטינופול להוריו לאון השלישי, קיסר האימפריה, ואשתו הראשונה מריה. קונסטנטינוס הוכתר כקיסר משנה בגיל שנתיים בשנת 720. בשנת 732 נישא לצ'יצ'אק, הייתה בתו של הכגן הכוזרי ביחאר, כחלק מיחסי הבריתות שאביו רצה ליצור עם ממלכת הכוזרים. באירוסין הוטבלה בשם איירין.[1]
לאחר שירש את לאון השלישי ב-741, יצא קונסטנטיוס בראש הכוחות להילחם בחליפות אומיה במזרח אנטוליה. ארטאבסדוס, סטרטגוס (גנרל ביזנטי) ממוצא ארמני ובעלה של אחותו הגדולה של קונסטנטינוס, נפגש עם קונסטנטינוס בדרכו למערכה ושם תקף אותו. בתקיפה נהרג הגנרל של קונסטנטינוס והוא עצמו נמלט. בטענה שקונסטנטינוס מת, חזר ארטאבסדוס לקונסטנטנופול והכתר לקיסר על ידי הפטריארך אנסטסיוס. קונסטנטינוס באותו זמן גייס כוח גדול של שתי "תימות" צבאיות ועשה דרכו לקונסטנטינופול. לאחר מלחמת אזרחים של שנתיים מתוכם שנה אחת של מצור על קונסטנטינופול, תקף קונסטנטינוס ב-2 בנובמבר 743 בהפתעה את הבירה. קונסטנטינוס כבש את העיר ועיוור את ארטאבסדוס ושני בניו.[2][3]
האייקונקליזם של קונסטנטינוס החמישי
בדומה לאביו לאון השלישי, קונסטנטינוס היה תומך נלהב של האיקונוקלזם, תאוריה תאולוגית המתנגדת לשימוש דתי ופולחני בדמויות (אייקונות) ושאיפה להרוס את אלו הקיימות. בפברואר 754 קונסטנטינוס כינס את ועידת הכנסייה בהייריאה, שהייתה מורכבת בעיקר מבישופים התומכים באייקונוקליזם. כינוס זה לא נחשב ועידה אקומנית מכיוון שלא נכחו בו האפיפיור והבישוף של קונסטנטינופול, אשר תמכו באייקונות. בוועידה הוכרז חרם על האייקונות וכל מי שתומך בהם הוא כופר.
מכיוון שאייקונות נאסרו כבר לפני הוועידה, תוצאותיה נתנו בעיקר את הלגיטמציה להחריף את הפעולות נגד האייקונות. לאחר הוועידה החלו פעולות של הורדת האייקונות מקירות הכנסיות באימפריה וטיהור הכנסיות. מכיוון שהנזירים נחשבו לתומכים הגדולים ביותר של האייקונות, קונסטנטינוס ריכז את התקפותיו נגדם, התקפות שלאחר מכן ביטאו את ההתנגדות של קונסטנטינוס לנזירות כמוסד. את מסעות האייקונקליזם הוביל הגנרל מיכאל לכנודרקון. במסעות אלה רכוש של נזירים נלקח לטובת הצבא והאימפריה ונזירים שמרדו הוגלו או עוורו. חלקם הובאו להיפודרום בקונסטנטינופול, שם הוכרחו הנזירים והנזירות להתחתן בפומבי כדי לשים ללעג את נדרי הצניעות שלהם.[2]
ניצחונותיו כנגד הערבים הוכיח לקונסטנטינוס את צידקת דרכו במלחמה באייקונות ושאלוהים לצידו. לקראת סוף שלטונו של קונסטנטינוס החליט לרדוף גם את פולחן הקדושים ופולחן שרידי הקדושים, אף על פי שלא נקבע לגביהם דבר בוועידת היאריה.
תמיכתו של קונסטנטינוס באייקונקליזם והתקפותיו על המוסד הנזירי הובילו כותבים והיסטוריונים ביזנטיים מאוחרים יותר לקלל אותו ולכנות אותו בשמות כמו "איש גללים" (באנגלית "Kopronymos" ,"Dung-named") אשר נבעו מהשמועה שטימא את עצמו בצואה כשהוטבל.[1] טאופנס בכרונוגרפיה שלו מתאר את קונסטנטינוס מפלצת צמאת דם, חיה אכזרית, ואויב האלוהים.
מותו התקבל בברכה על ידי תומכי האיקונות. במאה ה9, לאחר הניצחון של תומכי האיקונות ובהוראת תאודורה הקיסרית, הוסרו עצמותיו של קונסטנטינוס מכנסיית נושאי הבשורה בקונסטנטינופול, נשרפו ופוזרו בים.[1]
פעילות צבאית
בשנת 740 היה גנרל בצבאו של אביו ונתגלה כמפקד מוכשר ביותר. לאחר תקופה ארוכה בה הייתה במגננה, יצאה האימפריה תחת קונסטטינוס למתקפות רבות, גם נגד הערבים בחזית המזרחית וגם בחזית הצפונית נגד הבולגרים והסלאבים.
לאחר המרידה של ארטבאסדוס, החליט קונסטנטינוס להקים יחידה צבאית מיומנת נפרדת מהיחידות הצבאיות של התמות, אשר כונתה "טאגמטה". לטאגמטה גויסו 8,000 חיילים, בעיקר מהצבא שאיתו התקיף ארטאבסדוס ופורק לאחר מכן, ותפקידה היה לרוב ללות את הקיסר למסעותיו הצבאיים.
החזית המזרחית נגד הערבים
בשנת 746, בעקבות היחלשותה של ח'ליפות בית אומיה, פלש קונסטנטינוס לסוריה וכבש את העיר גרמניקיה (בימינו קהרמאנמרש), עיר הולדתו של אביו. כנראה במסע זה נלחמו לראשונה ה"טאגמטה". ניצחון זה היה הניצחון הראשון על החליפות מאז 718. בהמשך כבש בחזרה את קפריסין ושנה לאחר מכן השמיד שם את הצי הערבי של קפריסין. באותה שנה פרצה מגפה בקונסטנטינופול, שגרמה להפסקה בכיבושים הצבאיים של האימפריה.
ב-751 ניצל קונסטנטינוס את ההפיכה באימפריה הערבית ותקף את הח'ליפות העבאסית שעלתה לשלטון. נראה שמטרתו העיקרית של המערכה במערב כנגד הערבים הייתה לכבוש ערים ולהעביר את התושבים ליישוב מחדש בתראקיה שבחבל הבלקן. קונסטנטינוס שאף לחזק את החזית שלו עם הבולגרים ולכן בנה בתראקיה ערים מבוצרות רבות, שאוכלסייתן הגיעה בעיקר ממזרח האימפריה.
ב-757, לאחר קרבות נוספים כנגד הערבים בקיליקיה, הסכים קונסטנטינוס על הפסקת אש ועל חילופי שבויים. השקט בגזרה המזרחית אפשר לקונסטנטינוס להתרכז במערכות הבאות בבלקן.
החזית בבלקן
בעקבות הצלחותיו במזרח, תקף קונסטנטינוס את הבולגרים במערכות רבות מ-755 עד 759. ב-759, תקף את השבטים הסלאביים בתראקיה וכבש שטחים רבים. בשנה לאחר מכן תכנן להתקיף את הבולגרים בגבול תוך כדי איגוף עם הצי לדלתא של הדנובה. בקרב הזה סבלו שני הצדדים מקורבנות רבים והוחלט על הפסקת אש.
ב-762 פתח במערכה נוספת כנגד השבטים הבולגרים באזור תרקיה ומקדוניה. סלבים רבים ברחו או הועתקו מאזור תרקיה למזרח האימפריה על מנת שלא ילחמו שוב בצבא האימפריה בבלקן. באביב 763 יצא קונסטנטינוס להתקפה נוספת מהים והיבשה נגד הבולגרים, והביס אותם בקרב.
בשנת 774, לאחר תקיפות נוספות של הערבים, רצה קונסטנטינוס להוכיח את עצמו והוציא התקפות נוספות נגד הבולגרים החלשים. לאחר שורה של מסעות צבאיים לבולגריה שהשתבשו, במסעו האחרון סבל קונסטנטינוס מכיב בעור באזור הרגל. קונסטנטינוס מת בדרכו חזרה לקונסטנטינופול ב-14 בספטמבר 775.
החזית באיטליה
בזמן שהיה טרוד בחזית המזרחית נמנע קונסטנטינוס מעימות באיטליה. בשנת 751 כבש המלך הלומברדי אייסטולף את רוונה ואת השטחים שנותרו לאימפריה מסביבה. קונסטנטינוס ניסה לשלוח נציגים למלך הלומברדי שישחרר את העיר אך זה ידע שאין לו ממה לפחד מהאימפריה הביזנטית. קונסטנטינוס נמנע משליחת צבא להחזרת השטחים באיטליה בעיקר כי רצה להתרכז בחזיתות בבלקן ובמזרח ובשל היחסים עם האפיפיור אשר ניזוקו.[2]
משפחה
אביו היה לאון השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, ואימו הייתה הקיסרית מריה.
- אשתו הראשונה איירין, ביתו של חאן הכוזרים ביהאר, הולידה לו בן אחד:
- אשתו השנייה מריה מתה סמוך לנישואין בשנת 750 ולא הותירה צאצאים לקוסטנטינוס, ככל שידוע לחוקרים.
- אשתו השלישית אידוקיה, אחותו החורגת של מיכאל מליסנוס סטרטגוס התמה של אנאטוקליון, הולידה שישה בנים לקוסטנטינוס:
- כריסטופר,
- ניקפורוס הראשון, קיסר
- ניקטס, נובליסמוס
- אדוקימוס, נובליסמוס
- אנטימוס, נובליסמוס
- אנטוסה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 Aleksandr Petrovich Kazhdan, The Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford University Press, 1991, עמ' 501
- ^ 1 2 3 Treadgold, W.T., A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, עמ' 356-366
- ^ Harry Turtledove, The Chronicile Of Theophanes, פילדלפיה: University of Pennsylvania Press, 1982
.jpg)
