כנסיית הידידים בווסט מנספילד, אוהיו, המקושרת עם כנסיית הקווייקרים האוונגליקנים הבינלאומית
אגודת הידידים (באנגלית: Religious Society of Friends), הידועה יותר בשם קווייקרים (Quakers), היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במהלך המאה ה-17 בהשפעת האנבפטיסטים, וכמוהם לא מאמינים בתקפות טבילה בינקות.
בארצות הברית מורגשת השפעת הקהילה בעיקר במדינת פנסילבניה - הקרויה על-שם מייסדה הקוויקרי ויליאם פן.
היסטוריה
מייסד הקהילה הוא ג'ורג' פוקס (אנ'), שהאמין כי קשר ישיר עם האל הוא נחלתם של כל בני האדם, ללא צורך בתיווכם של כמרים או אנשי דת אחרים. באגודת הידידים מתייחסים לאמונה זו פעמים רבות כ"האל הפנימי", "האור הפנימי", "רוחו של ישו בתוכנו" ומונחים דומים אחרים.
בשנת 1648 החל פוקס להטיף בפני קהל אנגלי. אנגליה הייתה שרויה אז תחת הפוריטניות של אוליבר קרומוול, אך אי השקט הדתי והפוליטי החלו מתגברים. פוקס מחה נמרצות נגד המנהגים הדתיים של אותו זמן וטען כי אין הם עולים בקנה אחד עם הנצרות האמיתית. הוא דחה את רעיון הכמורה בשכר ואת בניית בנייני הדת מתקציב המדינה. פוקס האמין כי כל נוצרי הוא איש דת וכל אספה של מאמינים היא טובה דיה. משום כך, באסיפות קווייקרים מסורתיות אין אדם המטיף, מנהל את התפילה או מדבר לקהל כלל, אלא המאמינים עומדים יחדיו בשקט עד אשר מתפלל כלשהו רוצה לומר דבר מה. פוקס גם שלל את הגישה הפוריטנית שראתה את לימוד כתבי הקודש כחשוב מן החוויה הדתית האישית, וציטט את פאולוס בברית החדשה: "כִּי־הָאוֹת תָּמִית וְהָרוּחַ יְחַיֶּה"[3].
ישנן שתי גרסאות באשר למקור השם "קווייקרים" (Quakers), שתרגומו מאנגלית הוא "הרועדים". לפי הראשונה, מדובר היה במקור בעלבון שהוטח בקווייקרים שדרשו מסביבתם "לרעוד אל מול מילתו של האל". לפי השנייה, הקווייקרים הראשונים רעדו מהתרגשות דתית בעת אסיפותיהם, והכינוי היה כינוי של הערכה על דבקותם הדתית[4].
ישנם שני סוגים עיקריים של פולחן בבתי תפילה קווייקרים: מונחה ושאינו מונחה. האחרון הוא המסורתי יותר והוא הנפוץ בבריטניה, אירלנד, אוסטרליה, ניו זילנד ורוב ארצות הברית. במהלך התכנסות מהסוג הזה ה"ידידים" ממתינים בדממה ל"מסר אלוהי" ומי שמרגיש שקיבל מסר, יכול לחלוק אותו עם כל הנוכחים. התכנסות כזו אורכת לרוב כשעה אחת.
ההתכנסות מתחילה כאשר ראשון הידידים מתיישב במקומו, ומסתיימת כאשר אדם שנקבע מראש (בדרך כלל, זקן הנוכחים) לוחץ את ידו של שכנו. אז, כל הנוכחים לוחצים ידיים עם שכניהם, ואחד הנוכחים מברך את הקהל. לרוב מגישים לאחר הכינוס קפה או תה ומשוחחים שיחות חברתיות.
הפולחן המונחה החל בארצות הברית במאה ה-19 כמענה למצטרפים הרבים לאגודת הידידים באותה עת. סגנון הפולחן המונחה דומה למתרחש בכנסייה פרוטסטנטית אמריקאית של המאה ה-19. בדרך כלל קוראים מכתבי הקודש, שרים מזמורים ושומעים דרשה. רוב הידידים שאינם במדינות אנגלוסקסיות או בצפון מזרח ארצות הברית דוגלים בסגנון פולחן זה.
חתונה
כאשר זוג מתכוון להינשא, הם מצהירים על רצונם בפני ההתכנסות. טקס החתונה עצמו דומה לכל התכנסות אחרת ועל כן שונה מאוד ממה שנהוג בקרב נוצרים, למשל. אין כומר או איש דת המנהל את הטקס שכן הידידים מאמינים שהזוג נישא בפני האל והקהל הוא רק עד למעשה.
אזכרות
אזכרות למתים מתבצעות גם הן בצורת התכנסות הקהל, ואורכות לעיתים זמן רב, בהתאם למספר הנוכחים. כל ידיד יכול לשאת דברים על המת ולהיזכר בו באופן המתאים לו. נהוג גם לעודד את הפשטות בהקמת המצבה על הקבר.
אמונות ומנהגים של הקווייקרים הראשונים
ראשוני הקווייקרים בלטו באמונתם, החריגה במאה ה-17, בשוויון רוחני מלא של נשים וגברים. שני המינים זכו לביטוי חופשי באסיפותיהם, ואשתו של ג'ורג פוקס, מרגרט פל, הייתה דוברת רהוטה ובולטת כבעלה.
אמונתם העזה בשוויון השליכה גם על התנהגותם החברתית. הם סירבו למנהגי הכבוד של אותה עת לרמי המעלה: הם לא הסירו את כובעם בפני מלכים ושועים, ופנו אליהם בפנייה ישירה של "אתה" ולא בלשון רבים המכובדת יותר "אתם".
הם גם לא האמינו בביצוע טקסים או סקרמנטים, שכן לראייתם הקדושה שורה בכל חיי האדם ומעשיו. הם לא ביצעו הטבלות או טקסי חניכה, ואסיפות הדת שלהם נראו באותה עת כמעשי כפירה. גם נישואיהם נעשו באותו אופן של אספה, ללא כומר או איש דת (מושג זר לקווייקרים) שיבצע טקס כלשהו.
הקווייקרים המוקדמים גם התנגדו לשמות האנגליים של ימות השבוע והחודשים, שרבים מהם נקראים על שם אלים וקיסרים רומאיים ופגאנים. הם קראו לימים פשוט "היום הראשון", "היום השני" וכך גם לחודשים. עד היום יש המשתמשים במספור זה בפרסומים של ארגוני קווייקרים.
עקרונות האמונה
הקווייקרים מאמינים כי התנ"ך הוא מילותיו של האל, הניתנות לפירוש על ידי כל אדם. הם מאמינים שהתגלות האל אינה מוגבלת לעבר, אלא מתרחשת גם כיום. מתוך אמונות אלו נולדה קבוצת כתבים קדושים המכונים עֵדוּיות (testimonies). אלו אינם מסמכים קבועים ופורמליים אלא אוסף של אמונות והשקפות של הקווייקרים על מעמדם מול האל.
העדויות אינן עומדות בפני עצמן, אלא שזורות זו בזו. כמערכת טיעונים פילוסופיים הן עומדות בזכות עצמן, גם מחוץ להקשר התאולוגיה הנוצרית.
רשימת העדויות, ככל אספקט אחר בתאולוגיה הקווייקרית, אינו קבועה, אך הרשומות מטה מקובלות על הרוב:
עדות השלום (The Peace Testimony), מבוססת על מכתב הסבר שנשלח למלך צ'ארלס השני מאנגליה, המסביר מדוע ראשוני הקוויקרים סירבו ליטול נשק במהומות קרומוול ב-1660. עד היום טקסט זה מבסס את אמונת הפציפיזם של הקווייקרים.
עדות היושר (The Testimony of Integrity) - הקווייקרים מאמינים כי אסור לאדם לומר כל דבר שקר או הונאה. לכן סירבו (ומסרבים עד היום) להישבע, שכן השבועה מרמזת שהם עלולים לשקר בעת שאינם נשבעים, וסירבו להתמקח על מחירי מוצריהם בקובעם מחירים קשיחים, הוגנים בעיניהם.
עדות השוויון (The Testimony of Equality) - הקווייקרים מאמינים כי כל בני האדם נבראו שווים בצלם אלוהים, ולכן היו מהראשונים ששיתפו נשים באופן מלא בקהילה הדתית, והיו פעילים בתנועות לביטול העבדות בארצות הברית והברחת עבדים לחופש במדינות הצפון. כמו כן, היו הקווייקרים בין הראשונים שייסדו מחסה בתנאים אנושיים לחולי רוח, ביורק, אנגליה, במאה ה-18. פועלם מתואר באופן אוהד בין השאר בספר "בקתת הדוד תום" שנכתב בנושא מצוקת העבדים השחורים בארצות הברית.
עדות הפשטות (The Testimony of Simplicity) - משמעות הפשטות לקוויקרים היא הגבלת הרכוש החומרי למה שנחוץ בלבד. לא כל הקוויקרים חיו לפי עדות זו באופן מלא, במיוחד בשנים האחרונות.
עדות הקהילה (The Testimony of Community) - על כל בני האדם להיות ערבים זה לזה. מתוך אמונה זו הקווייקרים התנגדו להפרדה גזעית בארצות הברית, ומתנגדים לעונש מוות מתוך אמונה ששיקום האסיר הוא הפתרון הנכון. אמונה זו גם כוללת חמלה, ומתוכה עזרה לנפגעי אסונות ולחלשים בחברה.
^כיום המילה "קוואקר" משמשת בשפה העברית גם לציון סוג של פתיתים לדייסת שיבולת-שועל מתוצרת ארצות הברית, המפורסמת בשל ציור הקווייקר (ששובש בהגייה העברית ל"קוואקר") שעל אריזתה.
.jpg)
