האנדרטה שהוקמה לזכר 41 היהודים הנספים בתקרית הגשר במהלך פלישת הגרמנים והרומנים לסורוקה במלחמת העולם השנייהמבצר סורוקה המפורסם מהווה סמל העיר
קהילת יהודיסורוקה היא אחת מבין הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בחבל ארץ בסרביה (כיום מהווה את רוב שטחה של מולדובה ואת חבל בוג'אק שבאוקראינה).
הקהילה שהתחילה כקטנה בשלהי המאה ה-16, הלכה וגדלה עד שהיוותה יותר מ-50% מאוכלוסיית העיר סורוקה בשנת 1897.
במהלך מלחמת העולם השנייה (1939–1945) ובעקבות אירועי השואה, הצטמצמה משמעותית הקהילה היהודית בסורוקה ויהודים רבים היגרו למדינות אחרות, בהן ישראל ומדינות ביבשתאמריקה. למרות זאת נשארה במקום קהילה מצומצמת של יהודים המתקיימת עד ימינו.
בנוסף לקהילה היהודית, סורוקה מהווה מרכז קהילתי חשוב גם לקבוצות מיעוט נוספות כדוגמת בני רומה (צוענים) ואף זכתה לכינוי בירת הצוענים.
תולדות הקהילה טרום מלחמת העולם השנייה
עדויות ממשיות להתיישבות יהודית בעיר סורוקה מתחילות להופיע עוד מהמאה ה-16 בדמות מצבות יהודיות בבתי קברות. בתקופת שלטונה של נסיכות מולדובה הקהילה היהודית בעיר הייתה יחסית קטנה והורכבה ממספר משפחות מצומצם, אך עם סיפוחה של בסרביה לאימפריה הרוסית, לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה משמעותית.
במטרה לאכלס את השטחים החדשים שסופחו לאימפריה, הוביל המשטר הרוסי מדיניות חדשה של הטבות למתיישבים חדשים באזור כדוגמת פטור ממסים, פטור משירות צבא למספר שנים ואישורי תעסוקה בחקלאות.
מדיניות זו עודדה עלייה מסיבית של יהודים לבסרביה ולסורוקה בפרט, שרצו ליהנות מההטבות ולהקים מושבות חקלאיות. עד שנת 1864 האוכלוסייה היהודית בסורוקה גדלה אל למעלה מ-4,000 איש.
בתקופה זו התפרנסה הקהילה היהודית בעיר מעבודות מלאכה, מסחר וגידולים חקלאים כגון טבק (שיח), ענבים ופירות נוספים. במהלך שנות ה-80–90 של המאה ה-19, המשיכה האוכלוסייה לגדול ויהודים נוספים עברו להתיישב בעיר בעקבות מספר גזירות של הממשל הרוסי, שמנעו מהם לעסוק בתחום החקלאות בכפרים ובאזורים הסמוכים לעיר.
גלי התיישבות אלו אפשרו את התפתחותה של הקהילה היהודית בעיר שהגיעה לשיא גודלה בשנת 1897, עם אוכלוסייה המונה קרוב ל-9,000 יהודים שהיוו כ-57% מאוכלוסיית העיר.
מלחמת העולם הראשונה גרמה ליהודים בעיר סבל רב. בנים רבים גויסו לצבא ובעיר התבצעו מעשי רצח וביזה בידי הצבא הרוסי שנסוג מהעיר.
בסוף המלחמה עברה סורוקה לשליטה רומנית ובכך נפסק הקשר הרוחני לקהילה היהודית ברוסיה, וקשרי המסחר החקלאיים של העיר נהפכו ללא זמינים.
כל אלו ואירועים אנטישמים נוספים שהתרחשו בעיר גרמו ליהודים רבים להגר אל מדינות אחרות כדוגמת ארצות הברית, ארגנטינה, ברזיל וקצת לישראל. אחד מהמקרים האנטישמיים שקרו בעיר נגמר בירי של חיילים רומנים בשישה צעירים יהודים. גלי ההגירה מהעיר גרמו לאוכלוסייה היהודית להתכווץ כמעט בחצי, בשנת 1930 חיו בעיר כ-5,000 יהודים שהיו רק 36% מהאוכלוסייה בעיר.
מוסדות הקהילה
בית הכנסת הראשי בעיר נבנה בשנת 1775 ובמהלך שיא פריחתה של הקהילה היהודית בסורוקה היו פעילים בעיר 17 בתי כנסת. בשנת 1886 נבנה בעיר בית חולים יהודי ובתחומי העיר פעלו בתי ספר יהודיים אשר שילבו בנוסף לתכני הלימוד הרגילים גם תכנים עבריים ולאומיות יהודית.
אישים בקהילה
עקיבא אטינגר – יהודי מומחה לחקלאות מטעם יק"א (החברה היהודית להתיישבות) שהגיע לבסרביה בשנת 1898, במטרה לקדם ולשפר את החקלאות באזור ובפרט בסורוקה וסביבתה. אטינגר הקים בית ספר לחקלאות שהכשיר בוגרים רבים וסיפק פתרונות לבעיות חקלאיות שהתרחשו בעיר ובישובים השכנים, ובכך תרם רבות לבסיס החקלאות בעיר סורוקה.
נוח רוזנבלום – מורה יהודי בעיר סורוקה שביחד עם עמיתו, אברמוביץ' גינזבורג, החליטו לפתוח חדר לימוד לעברית. מוסד זה היה הראשון מסוגו בבסרביה, אך נסגר שנתיים מאוחר יותר בעקבות תחרות עם מורים אחרים בעיר.
פעילות ציונית בעיר
בשנת 1890 הוקמה בעיר אגודת חובבי ציון כחלק מאותן אגודות שהוקמו בכל רחבי מזרח אירופה וברומניה בפרט.
אגודות אלו הוקמו בשלהי המאה ה-19 בעקבות ההתעוררות הלאומית שהתרחשה בשנים אלו ובעקבות אירועים אנטישמיים כדוגמת פרעות סופות בנגב בדרום רוסיה ואי מתן אזרחות רומנית ליהודים בעקבות לחצים של חוגים אנטישמיים.
בתנועה היו כ-200 חברים והיא התחזקה אף יותר לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897.
בזכות התנועה בשנת 1891 מספר יהודים מהעיר ביצעו עלייה לארץ ישראל והתיישבו בנס ציונה.
מלחמת העולם השנייה / השואה
בשנת 1939 בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה מולדובה לברית המועצות ובכך חזרה סורוקה לשליטה רוסית.
ביולי 1941, מעט לאחר מבצע ברברוסה, פלשו הכוחות הגרמנים והרומנים לסורוקה. עם כניסתם לעיר נורו כ-200 יהודים במקום. שאר היהודים, ביחד עם יהודים מיישובים נוספים במולדובה, רוכזו בעיירה וירטג'נו.
לאחר ריכוז היהודים בעיר החל תהליך גירושם למחנות הריכוז בטרנסניסטריה שבאוקראינה. על מנת להגיע למחנות שבטרנסניסטריה היה על היהודים לעבור את נהר הדניסטר דרך מספר מוקדים אפשריים כאשר שני המוקדים המרכזים לחצייה היו מוגילב (כיום מוהיליב-פודילסקי) וריבניצה. רבים מהיהודים מצאו את מותם מקור, תשישות או ירי של חיילים גרמנים ורומנים בדרך אל אותם מחנות או במחנות עצמם. יהודים רבים נשלחו מאותם מחנות ריכוז בטרנסניסטריה למחנות ההשמדה שבפולין והערכות הן שקרוב ל-6,000 יהודים נרצחו במהלך אותה התקופה, כמעט כל האוכלוסייה היהודית של סורוקה.
לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה סופחה שוב סורוקה לברית המועצות. יהודים ששרדו מהעיר, מהכפרים השכנים או שברחו לסיביר חזרו להשתקע בסורוקה, כשבשנת 1959 הקהילה היהודית בסורוקה חזרה למנות כ-2,200 יהודים.
בתקופת השלטון הקומוניסטי התקיימה מדיניות איסור על ביצוע מצוות ומנהגים דתיים ברחבי המדינה, כחלק ממדיניות זו בית הכנסת האחרון שפעל בעיר נסגר בשנת 1966 ומאפיית המצות האחרונה בעיר נסגרה בשנת 1970, עובדי המאפייה נעצרו בידי הרשויות.
בשנות ה-70 החלה המדינה לאפשר עלייה של יהודים לארץ ישראל וכבר ב-1970 הצטמצמה הקהילה היהודית בעיר לכ-1,800 נפשות.
עד שנת 1979 הקהילה היהודית מנתה כ-1,500 יהודים ועם התפרקותה של ברית המועצות רוב יהודי העיר עלו לישראל או היגרו לארצות הברית.
בשנת 2004 מספר היהודים בעיר סורוקה עמד על כ-200 יהודים בלבד.
הנצחת הקהילה
בסורוקה ישנם שני אתרים לזכרה של הקהילה היהודית שנספתה במהלך השואה.
אנדרטה אחת הוקמה בשנת 1972 לזכר 41 היהודים שנהרגו על הגשר בדרום העיר, גשר בקירובסקי, במהלך גירוש יהודי העיר לטרנסניסטריה. שמותיהם של 37 מתוך 41 רשומים בעברית ורוסית, כש-4 הנותרים לא זוהו עד היום.
אנדרטה שנייה הוקמה בבית הקברות היהודי לאחר התפרקות ברית המועצות, לזכרם של 6,000 היהודים שנרצחו בשואה.
.jpg)
