קארי רייצ'ל בראונשטיין (באנגלית: Carrie Rachel Brownstein; נולדה ב-27 בספטמבר1974) היא שחקנית, קומיקאית, מוזיקאית, תסריטאית ובמאיתאמריקאית-יהודייה. היא התפרסמה לראשונה כחברה בלהקה Excuse 17 לפני שהרכיבה את שלישיית הפאנק-אינדי סלייטר-קיני. במהלך הפסקה מסלייטר-קיני, היא הקימה את הלהקה Wild Flag. במהלך תקופה זו, בראונשטיין כתבה והופיעה במערכונים עם פרד ארמיסן, אשר פותחו אחר כך לסדרת הטלוויזיה הסטירית זוכת פרסי האמי "פורטלנדיה". להקת סלייטר-קיני התאחדה בשנת 2014, וב-2015 בראונשטיין יצאה לסיבוב הופעות עם הלהקה, בשילוב עם מסע פרסום לספר זכרונותיה שיצא באותה שנה.[1]
קורות חיים
בראונשטיין נולדה למשפחה יהודית בסיאטל, וושינגטון שבארצות הברית. היא גדלה בעיר רדמונד. אמה הייתה עקרת בית ומורה, ואביה היה עורך דין; הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת 14, והיא עברה לחיות עם אביה. לה אחות צעירה.[2]
בראונשטיין התחילה לנגן בגיטרה בגיל 15, ולמדה אצל ג'רמי אניק, מוזיקאי אינדי מקומי. כשסיימה תיכון, התחילה ללמוד לתואר ראשון באוורגרין סטייט קולג' באולימפיה, שם פגשה את קורין טאקר, קתלין האנה, טובי וייל, ובקה אלבי. היא הקימה עם אלבי וסי.ג'יי. פיליפס את הלהקה Excuse 17, שהייתה מופיעה יחד עם להקתה של טאקר, Heavens to Betsy. לאחר שהוציאו אלבום משותף, בראונשטיין וטאקר יסדו את סלייטר-קיני כפרויקט צדדי, והוציאו את הסינגל Free to Fight. לאחר שסיימה את התואר, נשארה באולימפיה עוד שלוש שנים, ואז עברה לגור בפורטלנד.[3]
קריירת מוזיקה
ברואנסטיין בפסטיבל לולפלוזה 2006
Excuse 17
בשנת 1993, בעודה סטודנטית, הקימה בראונשטיין יחד עם בקה אלבי וסי.ג'יי. פיליפס את Excuse 17, להקה חלוצה בתנועת riot grrrl שקמה בסצנת המוזיקה באולימפיה, ואשר שיחקה תפקיד חשוב בגל השלישי של הפמיניזם. הלהקה התפרקה בשנת 1995.
לאחר שהתפרקה להקת Excuse 17 הפכה להקת סלייטר-קיני למוקד הפעילות העיקרי של בראונשטיין וטאקר. השתיים - שהיו אז במערכת יחסים - הקליטו את האלבום הראשון שלהן "סלייטר-קיני" בתחילת 1994 במהלך טיול לאוסטרליה.[4] האלבום יצא באביב 1995. הן הקליטו והופיעו עם מגוון מתופפות, עד שג'נט וייס הצטרפה ללהקה בשנת 1996. הן הוציאו עוד שישה אלבומי אולפן לפני שיצאו להפסקה לתקופה לא מוגדרת ב-2006.[5] ב-20 באוקטובר 2014, בראונשטיין הודיעה בטוויטר כי סלייטר-קיני יוצאת באלבום חדש, No Cities to Love, וכן למסע הופעות בינואר 2015. בעת ההכרזה, יצא הקליפ של הסינגל הראשון מתוך האלבום. הסינגל, "Bury Our Friends", היה זמין להורדה בחינם.[6]
מבקרי המוזיקה גרייל מרקוס ורוברט כריסטגה החשיבו את הלהקה לאחת מלהקות הרוק החשובות של שנות ה-2000;[7][8] ב-2015, כינה טום בריהן את סלייטר-קיני להקת הרוק הגדולה של שני העשורים האחרונים.[9]
הכרה
ב-2006, בראונשטיין הייתה האישה היחידה שנכללה ברשימת "25 הגיטריסטים הלא-מספיק מוערכים מכל הזמנים" של רולינג סטון.[10]
קריירת כתיבה ובימוי
בראונשטיין החלה לכתוב עוד לפני שסלייטר-קיני התפרקה. היא ראיינה את אדי ודר, מרי לין רייסקוב, קארן או ושריל היינס עבור המגזין The Believer.[11] היא גם כתבה ביקורות על משחקי וידאו בהקשרים מוזיקליים עבור Slate.
[12][13]
מנובמבר 2007 עד מאי 2010, בראונשטיין כתבה בלוג עבור NPR Music בשם "מוניטור מיקס".[14][15]
במרץ 2009, בראונשטיין חתמה על חוזה לכתוב ספר ש"מתאר את הדינמיקה המשתנה באופן דרמטי בין המוזיקאי לאוהד, מאז הולדת ה-iPod ומותה של חנות התקליטים ועד הופעתה של תרבות "הייה אתה הכוכב" בסגנון "אמריקן איידול", ודילול המיסטיק של הרוק שזה גרר";[16] The book, called The Sound of Where You Are,[17] הספר, שנקרא The Sound of Where You Are, יצא בשנת 2011.[15]
ב-2015 פרסמה בראונשטיין את ספר זכרונותיה, Hunger Makes Me A Modern Girl.[18]
בתור תסריטאית, בראונשטיין כותבת לסדרה "פורטלנדיה", שפותחה מסדרת סקיצות שיצרה עם שותפה לעשייה פרד ארמיסן, בין השנים 2011–2016, וכן מככבת בתוכנית.
בראונשטיין עם פרד ארמיסן בטקס פרס פיבודי של 2011. השניים זכו בפרס עבור "פורטלנדיה".
בראונשטיין הופיעה במגוון סרטי אינדי וסרטים קצרים, וכן בסקיצות קומיות בווידאו יחד עם פרד ארמיסן, בתור הצמד "ThunderAnt".[19] מתוך סקיצות אלו נולדה התוכנית הקומית פורטלנדיה, בה מככבת בראונשטיין בנוסף לכתיבת התסריטים יחד עם אליסון סילברמן (מהתוכנית הקולבר ריפור) וג'ונתן קיסל (מסאטרדיי נייט לייב). התוכנית שובחה על ידי קהלים ומבקרים, וחודשה ב-2016 לעונה שביעית.[20]
בספטמבר 2014, בראונשטיין התחילה לגלם את דמותה של סיד בסדרה טרנספרנט.[21]
חיים אישיים
כשהייתה בת 21, בראונשטיין עברה אאוטינג כביסקסואלית בידי מגזין המוזיקה Spin. המאמר שפורסם דן ביחסיה עם חברתה ללהקה קורין טאקר בתחילת דרכה של סלייטר-קיני (השיר "עוד שעה" הוא על הפרידה שלהן). היא מספרת: "לא ראיתי את המאמר, וקיבלתי שיחת טלפון. אבא שלי התקשר אליי והיה כזה, 'המאמר של "ספין" יצא. אממ, את רוצה לספר לי מה קורה?' הקרקע נשמטה תחת רגליי... אבא שלי לא ידע שאני וקורין היינו יחד, או אפילו שיצאתי אי פעם עם בנות."
ב-2006, בניו יורק טיימס תוארה בראונשטיין כ"גיי-ית גלויה".[22] בנובמבר 2010 בראיון ב-Willamette Week, היא סגרה את התהיות בנושא הזהות המינית שלה, וקבעה כי היא בהחלט מזדהה בתור ביסקסואלית. היא אומרת, "זה מוזר, כי למעשה, אף אחד מעולם לא שאל אותי. אנשים תמיד מניחים הנחות, שאתה כזה או אחרת, וזה כאילו, 'אוקיי. אני ביסקסואלית. פשוט תשאלו.'"[23]
מאז שהתחילו לעבוד יחד על פרויקט ThunderAnt, בראונשטיין ופרד ארמיסן פיתחו מה שבראונשטיין מכנה "אחת ממערכות היחסים הכי אינטימיות, פונקציונליות, רומנטיות, אבל לא מיניות שהיו לנו אי פעם."[24]
Peabody Award (2012)
Writers Guild of America Award for Comedy/Variety (including talk) series (2013)
Nominated—Primetime Emmy Award for Outstanding Writing for a Variety Series (2012–14)
Nominated—Writers Guild of America Award for Comedy/Variety (including talk) series (2014)
Nominated—Critics' Choice Award for Best Supporting Actress in a Comedy Series (2015)
.jpg)
.svg){kind=logo}
