במלחמת וייטנאם נלחמה צפון וייטנאם לצד הווייטקונג, המיליציה הקומוניסטית בדרום וייטנאם, נגד כוחות הממשלה הדרום וייטנאמית, שנעזרה בארצות הברית. המלחמה הסתיימה בניצחונה המוחלט של צפון וייטנאם, שכבשה את הדרום זמן קצר לאחר עזיבת הכוחות האמריקניים, ואיחדה את וייטנאם למדינה קומוניסטית אחת, הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם.
אטימולוגיה
השם הרשמי של המדינה הצפון וייטנאמית היה "הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם" (בווייטנאמית: Việt Nam Dân chủ Cộng hoà). הדרום היה ידוע כ"הרפובליקה של וייטנאם".
"Việt Nam" היה השם שאומץ על ידי הקיסר גיא לונג. ב-1804.[1] זו וריאציה של "Nam Việt", שם שהיה בשימוש בעת העתיקה.[1] ב-1839, הקיסר מין מאנג שינה את שם המדינה ל-"Đại Nam" (הדרום הגדול).[2] ב-1945, השם הרשמי של האומה שונה בחזרה לווייטנאם. המונח "צפון וייטנאם" נהיה שכיח ב-1954, כאשר ועידת ז'נבה חילקה זמנית את וייטנאם לחלקים קומוניסטים ולא קומוניסטים.
היסטוריה
ב-1802, לאחר כ-300 שנה של חלוקה על ידי שושלות פיאודליות, וייטנאם הייתה שוב תחת רשות אחת כאשר גיא לונג הקים את שושלת ניון, אבל המדינה הפכה למדינת חסות של צרפת לאחר 1883. היא הייתה תחת כיבוש יפני אחרי 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר שיפן נכנעה ב-2 בספטמבר 1945, הווייט מין נכנס להאנוי במהלך מהפכת אוגוסט, והרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם הוכרזה ב-2 בספטמבר 1945. הם ביססו עצמאות והקימו ממשלה חדשה של כל המדינה, אשר החליפה את המשטר הצרפתי ואת שושלת ניון.[3]הו צ'י מין הפך למנהיג הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם. נשיא ארצות הבריתפרנקלין דלאנו רוזוולט התנגד לכך שצרפת תשלוט שוב על הודו-סין, וארצות הברית תמכה בווייט מין באותה התקופה.[4]
הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם תבעה את וייטנאם כולה, אבל באותה התקופה דרום וייטנאם הייתה באי-סדר פוליטי עמוק. הקריסה של השלטון הצרפתי ואז היפני, ולאחריו הוויכוחים בין הפלגים הפוליטיים בסייגון, לוו באלימות נרחבת באזורים הכפריים.[5][6] ב-12 בספטמבר 1945, הכוחות הבריטים הראשונים הגיעו לסייגון, וב-23 בספטמבר 1945, כוחות צרפתים תפסו את תחנות המשטרה, בית הדואר ובניינים ציבוריים אחרים. ביוני 1946, כוחות סינים לאומניים פינו את האנוי, וב-15 ביוני המשלחות האחרונות יצאו מהייפונג. לאחר עזיבת הבריטים ב-1946, הצרפתים שלטו בחלק מקוצ'ינצ'ינה, אזור החוף הדרום מרכזי ואזור הרמה המרכזית. בינואר 1946, הווייט מין ערך בחירות ברחבי כל המחוזות כדי להקים אספה לאומית.
ב-6 בינואר 1946, הנשיא הו צ'י מין ערך בחירות כלליות. הנשיא לשעבר טראן טרונג-קים טען שהיו מוקמות שבהם הוכרחו אנשים להצביע לווייט מין.[7][8]
כאשר צרפת הכריזה על קוצ'ינצ'ינה כמדינה נפרדת, "הרפובליקה האוטונומית של קוצ'ינצ'ינה", ביוני 1946, הלאומניים הווייטנאמים הגיבו בכעס. בנובמבר, האספה הלאומית אימצה את החוקה הראשונה של הרפובליקה.
במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה
בעקבות תקרית הייפונג והידרדרות הסכמי פונטנבלו, צרפת כבשה שוב את האנוי ולאחר מכן החלה מלחמת הודו-סין הראשונה (1946-1954). במהלך המלחמה, אזורים אורבניים רבים נפלו בידי הצרפתים. לאחר המהפכה הקומוניסטית בסין (1946–1950), כוחות סינים קומוניסטים הגיעו לגבול ב-1949. הסינים נתנו כספים לווייט מין והפכו אותו ממיליציית גרילה לצבא קבע. פריצת מלחמת קוריאה ביוני 1950 הפכה את מה שהיה מאבק אנטי-קולוניאלי לזירת קרב של המלחמה הקרה, כאשר ארצות הברית סיפקה תמיכה כלכלית לצרפתים.
חלוקת וייטנאם
ב-1954 התקיימה ועידה בז'נבה על מנת לסיים את מלחמת הודו-סין הראשונה. בוועידה הוחלט לחלק את וייטנאם זמנית לשני חלקים, צפון וייטנאם הקומוניסטית ודרום וייטנאם הפרו-מערבית. באוגוסט החל "מבצע המעבר אל החופש", בו פונו כ-60 אחוז ממיליון הקתולים שהיו בצפון וייטנאם ואזרחים וייטנאמים אחרים.[9][10] יותר ממיליון צפון וייטנאמים היגרו לדרום וייטנאם. הווייט מין ניסה לעצור או למנוע מתושבים לעזוב על ידי הפחדה דרך נוכחות צבאית, סגירת שירותי מעבורת ותנועה ימית או על ידי איסור על התכנסויות המוניות.[11] במקביל, בין 14,000 ל-45,000 אזרחים וכ-100,000 לוחמי וייט מין עברו לכיוון השני.[9][12][13]
במהלך מלחמת וייטנאם
ב-1 בנובמבר 1955, החלה מלחמת וייטנאם בין צפון וייטנאם הקומוניסטית לדרום וייטנאם הפרו-מערבית. ב-1960 קם ארגון הווייטקונג בדרום וייטנאם שלחם יחד עם צפון וייטנאם נגד דרום וייטנאם והצבא האמריקאי. ב-1964 שלחה ארצות הברית תגבורת של חיילים לדרום וייטנאם. מדינות נוספות, כולל אוסטרליה, קוריאה הדרומית, תאילנד וניו זילנד שלחו גם הן חיילים וסיוע צבאי למאמץ המלחמתי. סין והגוש המזרחי סייעו לצפון וייטנאם. המלחמה הסתיימה ב-30 באפריל 1975 עם ניצחונה של צפון וייטנאם. הממשלה המהפכנית הזמנית של רפובליקת דרום וייטנאם וצבא צפון וייטנאם שלטו בדרום וייטנאם במשך השנה הבאה. עם זאת, היה נראה שהם כלים של ממשלת צפון וייטנאם.[14][15][16] ב-2 ביולי 1976, צפון ודרום וייטנאם אוחדו באופן רשמי כרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם. המדינה המאוחדת אימצה את החוקה, הדגל וההמנון הצפון וייטנאמי.
צפון וייטנאם הקימה מערכת של אזורים אוטונומיים המבוססת על ודומה לאזורים האוטונומיים בסין.[18][19][20] עם ההכרה בבדלנות המסורתית של מיעוטים שבטיים, המדיניות הזו העניקה להם ממשל עצמי בתמורה לקבלת השליטה של האנוי.[21] האזורים האלה היו קיימים מ-1955, אבל לאחר מיזוג הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם והרפובליקה של דרום וייטנאם, המערכת של אזורים אוטונומיים לא המשיכה ובוטלה לחלוטין ב-1978.[18]
יחסי חוץ
הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם הייתה תחת בידוד דיפלומטי של מדינות קפיטליסטיות רבות, ועוד מדינות רבות אנטי-קומוניסטיות לאורך רוב ההיסטוריה של צפון וייטנאם, כיוון שהמדינות האלה העניקו הכרה רק לממשלה האנטי-קומוניסטית של דרום וייטנאם. בניגוד לכך, היא זכתה להכרה של כמעט כל המדינות הקומוניסטיות, כמו ברית המועצות ומדינות סוציאליסטיות נוספות במזרח אירופה ומרכז אסיה, סין, קוריאה הצפונית, וקובה, וקיבלה סיוע ממדינות אלו. צפון וייטנאם סירבה לבסס יחסים דיפלומטים עם יוגוסלביה מ-1950 עד ל-1957.
כמה מדינות ללא שיוך גם היכרו בצפון וייטנאם. בדומה להודו, רוב המדינות העניקו לצפון וייטנאם הכרה דה פקטו מאשר הכרה דה יורה.[22] היחסים בין צפון וייטנאם לאלג'יריה היו הרבה יותר קרובים בגלל העברות נשק חשאיות מצפון וייטנאם לאלג'יריה במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה.
ב-1969, שוודיה הפכה למדינה המערבית הראשונה שהעניקה הכרה דיפלומטית מלאה לצפון וייטנאם.[23] מדינות מערביות רבות אחרות הלכו בעקבותיה בשנות ה-70, כמו ממשלת אוסטרליה תחת גוף ויטלם. עד דצמבר 1972, 49 מדינות ביססו יחסים דיפלומטים עם צפון וייטנאם,[24] וב-1973 עוד מדינות כמו צרפת ביססו או ביססו מחדש יחסים עם צפון וייטנאם.[24]
למרות שלא היו יחסים דיפלומטים רשמיים בין יפן לצפון וייטנאם בין 1954 ל-1973, חילופים פרטיים נבנו בהדרגה מחדש ביניהן. ב-1975, הן ביססו יחסים דיפלומטים רשמיים.
דרום וייטנאם
מ-1960, הממשלה הצפון וייטנאמית יצאה למלחמה עם הרפובליקה של וייטנאם באמצעות הווייטקונג בניסיון לספח את דרום וייטנאם ולאחד מחדש את וייטנאם תחת מפלגה קומוניסטית. כוחות צפון וייטנאמים, כוחות וייטקונג ואספקה נשלחו דרך נתיב הו צ'י מין. ב-1964, ארצות הברית שלחה חיילים קרביים לדרום וייטנאם כדי לתמוך בממשלה הדרום וייטנאמית, אבל לארצות הברית היו יועצים צבאיים שם מאז 1950. מדינות נוספות, כולל אוסטרליה, קוריאה הדרומית, תאילנד וניו זילנד גם שלחו חיילים לתמיכה בפעולות הצבאיות של הדרום וייטנאמים. סין, קוריאה הצפונית וברית המועצות שלחו חיילים וסיוע לתמיכה בפעילויות הצבאיות של הצפון וייטנאמים. זה היה ידוע כמלחמת וייטנאם, או "המלחמה האמריקאית" בווייטנאם עצמה (1955–1975) בנוסף לווייטקונג בדרום וייטנאם, עוד התקוממויות קומוניסטיות פעלו בתוך המדינות השכנות ממלכת לאוס ורפובליקת קמאר, אשר שתיהן היו בעבר חלק מהטריטוריה הצרפתית הקולוניאלית של הודו-סין. ההתקוממויות האלה נתמכו על ידי הממשלה הצפון וייטנאמית, אשר שלחה חיילים להילחם לצידן.
כלכלה
רפורמה אגררית הייתה הייתה חלק אינטגרלי של הווייט מין והרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם. חוק רפורמת קרקע של הווייט מין מ-4 בדצמבר 1953 קרא ל-(1) החרמת שטחים השייכים לבעלי בתים שהיו אויבים של המשטר, (2) עיקול של שטחים של בעלי בתים שלא נחשבים כאויבים, ו-(3) רכישה באמצעות תשלום באיגרות חוב. הרפורמה האגררית התרחשה בין 1953 ל-1956.
^ 12Woods, L. Shelton, Vietnam: A Global Studies Handbook, ABC-CLIO, 2002, עמ' 38, ISBN 978-1576074169. (באנגלית)
^Moses, A. Dirk, Empire, Colony, Genocide: Conquest, Occupation, and Subaltern Resistance in World History, Berghahn Books, 2008, עמ' 213, ISBN 978-1845454524. (באנגלית)
^{{{מחבר}}}, The August Revolution and its historic significance, Nhân Dân, 26 בפברואר 2009
^ 12Tran, Thi Lien, The Catholic Question in North Vietnam: From Polish Sources, 1954–56, Cold War History, 4 5, נובמבר 2005, עמ' 427-449 (באנגלית)
^Jacobs, Seth, Cold War Mandarin: Ngo Dinh Diem and the Origins of America's War in Vietnam, 1950–1963, Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield, 2006, עמ' 45, ISBN 0-7425-4447-8. (באנגלית)
^Frankum, Ronald, Operation Passage to Freedom: The United States Navy in Vietnam, 1954–55, לאבק, טקסס: Texas Tech University Press, 2007, עמ' 159,160,190, ISBN 978-0-89672-608-6. (באנגלית)
^Frankum, Ronald, Operation Passage to Freedom: The United States Navy in Vietnam, 1954–55, לאבק,טקסס: Texas Tech University Press, 2007, ISBN 978-0-89672-608-6. (באנגלית)
^Bruce M. Lockhart; William J. Duiker, Tây Bắc, The A to Z of Vietnam, Scarecrow Press, 2006, עמ' 355-356, ISBN 9780810876460. (באנגלית)
^Jean Michaud, Tay Bac Autonomous Region, Historical Dictionary of the Peoples of the Southeast Asian Massif, Scarecrow Press, 2006, עמ' 232-233, ISBN 9780810854666. (באנגלית)
^Cima, R.J, Vietnam: A Country Study, וושינגטון די. סי.: Federal Research Division, Library of Congress, 1987, עמ' 99, ISBN 9780788118760. (באנגלית)
^Gardner, Lloyd C. and Gittinger, Ted, (ע), The Search for Peace in Vietnam, 1964–1968, Bryan, Texas: Texas A&M University Press, 2004, עמ' 194, ISBN 978-1585443420. (באנגלית)
^ 12Bühler, Konrad G, State succession and membership in international organizations, האג: Kluwer Law International, 2001, עמ' 68-92, ISBN 978-9041115539. (באנגלית)
.svg){kind=small}
