ב-22 בדצמבר1941, שבועיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור, פלש הצבא היפני לצפונו ולדרומו של האי לוזון שבפיליפינים והחל לעלות משני כיוונים על העיר מנילה, בירת המדינה. יחידות הצבא האמריקני שחנו באי ועמן יחידות הצבא הפיליפיני המסייעות להן נאלצו במהרה לסגת מפני היפנים והתכנסו אל חצי האי בטאן, הבולט מצפון אל תוך מפרץ מנילה, ואל האי המבוצר קורגידור שמדרומו. הם קיוו להחזיק שם מעמד במשך חדשים רבים עד אשר יגיעו מארצות הברית תגבורות שיביסו את היפנים, אך לא כך היה. ב-9 באפריל 1942, לאחר קרבות שנמשכו 3.5 חדשים, נכנעו היחידות שהחזיקו בבטאן, שמנו כ-76 אלף איש, כשאנשיהן מורעבים ותשושים ממלריה. האי קורגידור החזיק מעמד עד ל-7 במאי.
התוכנית היפנית לצעדה
עוד לפני הכניעה בבטאן החליטו היפנים להעביר את השבויים שייתפסו אל מחנה אודונל, מחנה צבאי בלוזון, שנמצא כ-110 קילומטרים מצפון לקצהו הדרומי של בטאן. הם החליטו על מסע בן ארבעה שלבים: ראשית יצעדו השבויים ברגל עד כ-30 קילומטרים לעיר בלנגה (אנ') שבמרכז חצי האי, ומשם יוסעו במשאיות כחמישים קילומטרים לעיר סן פרננדו (San Fernando). שם נועדו השבויים לעלות על רכבות משא שיובילום כ-50 קילומטרים נוספים לכפר קפאס (Capas), וממנו יצעדו עוד 13 קילומטרים עד למחנה אודונל (אנ') (בסך הכל - כ-143 קילומטרים). לפי התוכנית גם נועדו לקום בתי חולים שדה ותחנות רפואיות לאורך נתיב ההעברה. היפנים הכינו תוכנית לוגיסטית למבצע ההעברה והיא אושרה על ידי מפקד הכוחות היפנים בפיליפינים, גנרל הומה מסאהרו.
התוכנית הלוגיסטית היפנית הייתה שגויה מיסודה. ראשית, היפנים שיערו שיישבו רק 25 אלף איש - שליש ממספר השבויים בפועל. כמו כן הניחו שבמהלך הצעדה לבלנגה - שהייתה אמורה להימשך יום אחד - יאכלו השבויים את מנות המזון שלהם עצמם, אלא שמנות אלו אזלו מכבר. שלישית, לא היה מספר מספיק של משאיות להובלת מספר השבויים הרב שנשבה בפועל. לבסוף, היפנים לא היו ערים למצבם הגופני הירוד של השבויים.
הצעדה
שבויים במהלך הצעדה
השבויים הוצעדו כלפי צפון בקבוצות של כ-300 איש, שעל חלקן לא הופקדו שומרים. הם נתקלו בהתנהגות לא עקבית מצד היפנים, כאשר בצד מעשי אכזריות והתעללות היו יפנים שנהגו כלפיהם בצורה הומנית וסיפקו להם מים, אך ככל שהצפינו בדרכם החמיר היחס היפני. כמו כן, מעשי ההתעללות היו ספונטניים בתחילה אך בהמשך הפכו למכוונים יותר.[1]
השבויים צעדו במזג אוויר חם וסבלו מרעב והתייבשות. בלילות שבמהלך הצעדה הוחזקו השבויים במכלאות מאולתרות בצפיפות רבה ובתנאי תברואה קשים ביותר, שגרמו להפצה של מחלות.
מעשי ההתעללות היפניים בשבויים כללו מניעת מנוחה בצל, מניעת מי שתייה, מכות שחולקו לשבויים צועדים ומניעת האוכלוסייה המקומית מלתת להם מצרכי מזון ומי שתייה. שבויים נרצחו על ידי היפנים במכות או בדקירות של חרבות וכידוני רובה, ולעיתים גם נערפו ראשיהם של שבויים. במיוחד הוכו, נדקרו ונרצחו שבויים שנחלשו והתקשו להמשיך וללכת. היו גם מקרים שבהם פקדו יפנים על שבויים לקבור שבויים אחרים בעודם בחיים, ושבויים שסירבו לעשות זאת הסתכנו במוות. מספר קצינים יפניים קיבלו פקודה מן הממונים עליהם להוציא להורג את כלל השבויים שבידיהם, וחלקם סירבו למלא אותה.[1] עם כל זאת, ההתעללות היפנית הייתה אקראית: היו שבויים שלא סבלו כמעט מהתעללויות וקיבלו מזון מספיק, ואילו אחרים שהיו בקרבתם הוכו ונרצחו.
קצב הצעדה היה איטי בהרבה מכפי שציפו היפנים והאריך את סבלם של השבויים. כך, מסעם של השבויים עד לתחנה הראשונה בבלנגה נמשך עד שלושה ימים. שם נועדו השבויים לקבל מזון, אך עקב אי סדר ובעיקר עקב מספרם הגדול רבים מהם לא קיבלו אותו. טיפול רפואי ניתן רק על ידי רופאים וחובשים מקרב השבויים, שלהם חסרה אספקה רפואית מתאימה.
בבלנגה לא נמצאו די משאיות להסעת השבויים שהגיעו אל סן פרננדו ועל כן רובם צעדו לשם ברגל. רק בסן פרננדו קיבלו השבויים לראשונה מזון וטיפול רפואי בקירוב על פי התוכנית היפנית המקורית. השבויים הוסעו משם ברכבות במסע של שלוש שעות לכפר קפאס. הם נדחסו בצפיפות רבה לקרונות לוהטים, שבהם לא היו כלל מתקנים סניטריים. מקצתם מתו במהלך הנסיעה. גם לאחר שהגיעו השבויים למחנה אודונל המשיכו עשרות מהם למות מדי יום.
האוכלוסייה הפיליפינית המקומית הייתה עדה לצעדת השבויים במהלך כל שלביה. המונים מן האזרחים ניסו לחלק לשבויים הצועדים (מרביתם מבני עמם) מים ומצרכי מזון. בחלק מן המקרים מנעו זאת מהם השומרים היפנים שצעדו עם השבויים.
מבין 76 אלף השבויים שהחלו בצעדה הגיעו ליעדם הסופי במחנה אודונל 54 אלף. אלפים ברחו בדרך ואלפים מתו. מספר המתים המדויק איננו ידוע. הוא מוערך ב-7,000 עד 10,000 איש. מרביתם היו חיילים פיליפינים והיתר - כ-2,300 - היו אמריקנים.[2] לפי גרסה אחרת מתו 2,500 עד 10,000 פיליפינים ו-300 עד 650 אמריקנים.[3]
ברקע מקצת מעשי ההתעללות של החיילים היפנים עמד חינוכם הצבאי, שהאכזריות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. בעיניהם גם הייתה כניעה מעשה שלא יעלה על הדעת הכרוך בקלון, ועל כן הם נהגו באכזריות יתרה באויביהם שנכנעו.[2]
לאחר הצעדה
עמוד זיכרון לאורך נתיב הצעדה
ימים לאחר הצעדה, במאמץ להמעיט מחומרת האירועים בה, פרסמו עיתונים מקומיים בפיליפינים בפקודת היפנים ידיעות, שבהן נטען כי הצבא היפני יצא מגדרו לסייע לשבויים בעת הצעדה. נטען שם גם שאלו שמתו למרות זאת בדרך הם קורבנות הפיקוד האמריקני העליון, שאיפשר להם להיכנע ליפנים רק לאחר שכבר נחלשו מאד.
בארצות הברית עוררו מאורעות הצעדה זעם רב, ונעשה בהם שימוש מכוון במסגרת התעמולה המלחמתית נגד יפן.
בספטמבר1945, לאחר כניעת יפן, נעצר גנרל הומה. הוא הועמד לדין באשמת שורה של פשעי מלחמה ובכללם הצעדה בבטאן. להגנתו הוא טען כי היה שקוע בהכנות להסתערות על האי קורגידור וכי לא נודע לו על מספר הקורבנות בצעדה אלא חודשיים לאחריה. הוא הורשע, נדון למוות והוצא להורג בפיליפינים ב-3 באפריל1946.
ב-9 במאי2009 התנצלה ממשלת יפן באמצעות שגריר יפן בארצות הברית בפני האמריקנים ניצולי הצעדה על סיבלם במהלכה.
הנצחת קורבנות המצעד
זכרם של קורבנות הצעדה הונצח בארצות הברית ובפיליפינים במספר רב של אנדרטאות, לוחות זיכרון, מוסדות ומבנים שנקראו על שמם. בין השאר הוקמו בבטאן לאורך נתיב הצעדה עמודי זיכרון שעליהם הכיתוב "צעדת המוות", איור של הצועדים וציון של מספר הקילומטרים מראשית נתיב הצעדה ועד למקום הימצאו של כל עמוד.
אירועים לכבוד הקורבנות נערכים עד היום ובכללם אירועי ספורט שונים וטקסי זיכרון. בשטח מטווח הטילים וייט סנדס במדינת ניו מקסיקו נערכים מדי שנה מאז 1989 מרוץ מרתון וצעדה לזכרם.
מקורות
ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1985.
