צילום משפטי, או צילום פלילי (באנגלית: Forensic photography) הוא ענף במדעי הזיהוי הפלילי הכולל תיעוד של פושעים חשודים ומורשעים, וכן זירות פשע, קורבנות, ועדויות אחרות הדרושות להרשעה. למרות שהצילום הוכר כאמצעי המדויק ביותר לתאר ולתעד אנשים וחפצים, רק בעקבות פיתוחים ושכלולים של שלהי המאה ה-19 התקבל התצלום כאמצעי לזיהוי פלילי.
היסטוריה
הצילום המשפטי התפתח מתהליכי מודרניזציה של מערכות הצדק הפלילי ומההכרה בצילום כמדיום נאמן למקור. שני מהלכים אלו מלאו תפקיד חשוב במהלך המאה ה-19 וה-20 בכינון הצילום המשפטי בפרט, ובעבודת המשטרה בכלל. ניתן לשייך אותם לנטייה הגוברת לביצוען של מדידות מדויקות; ראשית, התמקצעות הבירוקרטיה המדינתית אפשרה למדינה לאסוף יותר מידע על תושביה. שנית, מערכות צדק פלילי החלו לכונן את עצמן על בסיס מדעי.
עם הזמן התחילו להכיר ביכולות הצילום ולעשות בו שימושים מדעיים, בזכות יכולת הדיוק והמהירות שבמדיום, בדיסציפלינות שונות כגון: צילומי פושעים, חקירת זירות פשע, צילומי תאונות, רפואה, תיעוד גאוגרפי וכן הלאה.
התקופה המוקדמת
ב-1854 משטרת סן פרנסיסקו השתמשה בדאגרוטיפ (שיטת הצילום הראשונה והמבוססת ביותר לאותה תקופה) כדי ליצור פורטרטים של פושעים. מחלקות משטרתיות במחוזות נוספים בארצות הברית החלו להשתמש בעקבות משטרת סן פרנסיסקו בפורטרטים.
באמצע המאה ה-19 פילוסופים ומדעים למדו את התאוריה של צ'ארלס דרווין הידוע כאבי תורת האבולוציה, ניסו לבססה בעזרת תצלומים ולפתח תאוריות נוספות בתחום הקרימינולוגיה. הם הסתמכו על הפיזיונומיה, שהיא תאוריה המבוססת על הערכת מראהו החיצוני של הפרט, בעיקר פניו, שיש בה, כך סברו, כדי להסיק על אופיו ואישיותו. כך לפי הפורטרט היו מנסים להגדיר מאפיינים פיזיולוגיים של פושע. ישנה תאוריה נוספת פונולוגיה שהיא תורת המוח. תאוריה זו טוענת כי ניתן לקשר בין מבנה הגולגולת לבין אישיותו של אדם ותכונות אופיו, כגון נטייה לבצע פשעים, ועוד. המשטרה ניסתה להתבסס על התאוריות יחד עם תצלומיהם של פושעים וכך להגיע ל"דמות הפושע".
הברטיונאז' היא שיטה חלופית לזיהוי עבריינים חוזרים אשר פותחה בשנת 1882 על ידי אלפונס ברטיון ממשטרת פריז במטרה להתגבר על האיסור לסמן גופנית עבריינים על ידי הטבעת אות באמצעות ברזל מלובן. ברטיון הנהיג במשטרה הצרפתית כרטסת מידע אודות העבריינים, הנתונים נאספו על ידי מדידת חלקים שונות בגופו של כל עבריין כגון גובה, אורכי הזרועות והרגלים, ומדידת הגלגולת. על הצלם המשטרתי היה לצלם את הפושע על פי חוקים שנקבעו על ידי ברטיון. צולמו שתי תמונות של העבריין (חזיתי ופרופיל), העבריינים ישבו על כיסא מסתובב כך שלא ישנה את התנוחה בין צילום לצילום. בצילום בוצע מזוויות קבועות, תאורה קבועה ומרחק קבוע בין הפושע למצלמה. בנוסף תועדו סימנים מיוחדים כגון קעקועים, כתמי לידה, צלקות ותוארו מאפייני איברי הפנים - אף, אוזן, וצבע עיניים.
השיטה של ברטיון צברה תאוצה והתפרסמה בארצות הברית כאשר הוצגה בתערוכה העולמית World's Columbian Exposition בשיקגו ב-1893. בשנה שלאחר מכן משטרת שיקגו החלה להטמיע את השיטה במערכותיה השונות. בשנת 1898 שיטת ברטיון נכנסה לחוק והייתה שמישה ככלי מן המניין בידי המשטרה ביומיום ובשימושיה השונים.
השיטה במחלוקת
ב-1903 אדם בשם וויל ווסט נעצר ונשלח לכלא בקנזס מכיוון שצילומו תאם לפושע שנעצר ותועד בעבר. וויל ווסט טען שאינו אותו פושע ולא ביצע שום פשע. טענה זו לא התקבלה ולכן הורשע. לאחר זמן קצר הסתבר כי אדם אחר בעל שם זהה (מידות זהות על פי השיטה) שהה באותו הכלא שאליו נשלח. הראייה החד משמעית שהכריעה הייתה טביעות האצבע, ומשם שוחרר וויל ווסט החף מפשע. מאותו רגע ואילך הופסק השימוש בשיטת התצלומים כראייה חותכת וכתוצאה מכך נעזבה שיטה זו לחלוטין.
זירת הפשע
תצלומי זירות הפשע חולקו לרוב לשתי שיטות:
צילום גופת הקורבן, בעזרת מצלמה וחצובה ייעודיים למטרה זו. צילום מזווית מעוף ציפור, מעל הקורבן.
צילום זירות הפשע תוך השמת דגש על הזירה עצמה ובין השאר על הקורבן, מיקומו ותנוחת גופתו. צילומים אלו נעשו בשיטת "מראה אופקי" מצידה של הזירה.
צילום מורכב
תצלומי גלטון
צילום מורכב הוא שיטה שפותח בשנות השמונים של המאה ה-19 על ידי מדען אנגלי בשם פרנסיס גלטון לשם יצירת ממוצע ויזואלי של טיפוסים אנושיים.
עקרונות
הדימוי המורכב שהופק בדרך זו חשף, כביכול, מאפיינים פיזיים גנטיים, או "סימפטומים" חיצוניים של ביולוגיה פנימית. באמצעות הידע החדש ששאף להפיק מאותן "סטטיסטיקות תמונתיות", או "דימויים גנריים", כפי שכינה אותם, ניסה גולטון לסווג ולדרג את האוכלוסייה על פי גזעה, ולהביא להשבחת הגזעים החזקים ולריסון התרבותם של הגזעים החלשים. שיטתו היא ביטוי קיצוני לתפיסה פוזיטיביסטית של הצילום ככלי מדעי, ולתפיסת הפיזיונומיה - קריאת מאפייני אופי דרך סיווג תווי הפנים והראש - כדיסציפלינה מדעית.
גולטון לא היה הראשון שהשתמש במצלמה בניסיון לאתר ולתפוס פושעים. תצלומי פושעים הופיעו כבר בעשור הראשון של הצילום (שנות הארבעים של המאה ה-19), ואף הפורטרטים שבהם השתמש גולטון נלקחו מארכיון מנהלת בתי הסוהר. ואולם, שימושים אלו במצלמה התמקדו בפרטים אינדיבידואליים, וניסו ללכוד פושעים ספציפיים, ואילו גולטון ניסה לצלם את דמותו הממוצעת וההיפותטית של "טיפוס הפושע".
יישום
גולטון ניסה ליישם את שיטת הצילום המורכב במחקריו בקרימינולוגיה. הקבוצה הראשונה שבחן בעזרת הצילום המורכב, הייתה של "פושעים אנגליים שהורשעו לתקופת מאסר ארוכה עם עבודת פרך בגין פשעים אכזריים". מחקר זה נבע מניסיונותיו לאפיין את הקלסתרון הפסיכולוגי והביולוגי של "טיפוס הפושע" או "הפושע האידיאלי". גולטון האמין שישנן קבוצות בעלות מאפיינים מנטליים וביולוגיים מובחנים, כמו פושעים, והניח, במסגרת הפרדיגמה של הפיזיונומיה והפרנולוגיה, כי הבדלים אלו יכולים להיות נראים לעין, שכן ישנו שוויון ערך בין תכונות פיזיות ומנטאליות. מבחינתו של גולטון היוו הפושעים קבוצה מובחנת שמאפייניה המנטליים היו שונים מאלו של הבורגני שומר החוק ועתה לא נותר אלא להוכיח כי היא גם מובחנת כקבוצה בהופעתה החיצונית. לשם כך אסף פורטרטים של פושעים שחולקו בהתאם לסוג הפשע (רוצחים, גנבים, עברייני מין), מתוך מטרה לחלץ מאפיינים פיזיים המבחינים כל סוג של פשיעה ולהשוות בינם לבין פורטרטים של שומרי חוק.
מסקנות
ניסיונו של גולטון לצלם את "טיפוס הפושע" לא הניב תוצאות חד משמעיות; הפורטרטים שיצר לא הסגירו תווי פנים מאפיינים ברורים. בכנס שבו הציג את הפורטרטים המורכבים שלו, טען גולטון כי הפנים האינדיבידואליות של הפושעים אכן מראות אכזריות, אך באופנים שונים, ובעת ההרכבה סימני הרשע יוצאי הדופן טושטשו ונעלמו, והותירו בדימוי רק את המאפיינים האנושיים הבסיסיים המשותפים לכל. הסברו זכה לביקורת מצד המשתתפים, שטענו כי הוא מכסה על העובדה שאין בנמצא מראה פיזי מובחן לפושעים.
.jpg)
