צום הוא הימנעות רצונית מאכילה ומשתייה למשך פרק זמן מסוים.
השפעות צום על גוף האדם
ברמה העקרונית, לגוף דרושים שתייה ומזון כדי לקיים את האנרגיה שבה הוא משתמש כדי לפעול. עם זאת, אדם בריא ששומר על אכילה ושתייה מספיקים יכול לצום מספר שעות (לפעמים יותר מיממה) בלי שיקרה לו נזק ממשי. זאת מכיוון שהגוף שומר מאגרים של אנרגיה ושומן שבעתות מצוקה הוא יכול לנצל.
למשל, לאחר כ-12 שעות של צום, הגוף מתחיל לפרק חומצות שומן קיימות בגוף כדי ליצור אנרגיה, זאת מכיוון שרמת הגלוקוז בדם שעלתה לאחר הארוחה ירדה עד למצב שבו לא ניתן להפיק מהגלוקוז אנרגיה זמינה עבור תאי הגוף. בשלבים הבאים, חלק מהאנרגיה נלקחת מפירוק של חלבונים בשריר וממולקולות שמתקבלות בתהליך פירוק השומן.[1]
מחלה - במצב של מחלה חזקה לעיתים ישנה תגובה ספונטנית של צום. מצב זה ידוע גם אצל בעלי חיים, שיכולים לגווע ברעב אף בשל כאבי שיניים למשל.
מצב נפשי - מצב שבו האדם מאבד את החשק שלו לאכול לדוגמה במצב של דיכאון כבד.
אמצעי לחץ חברתי-התנהגותי. מכונה גם שביתת רעב. אמצעי זה עשוי להתקיים למשל במשא ומתן, לעיתים עד לכניעת הצד השני וללא הגבלת זמן מראש.
דיאטת הרזיה - צום מהווה אסטרטגיה קיצונית של דיאטת הרזיה.
הצום מלווה אצל רוב האנשים בתחושת רעב ובתשישות ואצל חלק מהאנשים אף בכאבי ראש ותופעות גופניות נוספות. האדם הצם שרוי לרוב במתח פסיכולוגי בשל השינוי שהוא חווה, במיוחד כאשר ישנה מחויבות דתית או חברתית להמשכת הצום לפרק זמן קבוע. ישנם הרגלי אכילה מסוימים המקילים על הכניסה אליו ועל היציאה ממנו. לעיתים דווקא צום עלול לגרום לעליה במשקל, כאשר הארוחות שלפניו ואחריו גדולות במיוחד.
ביהדות קיימים שישה ימי צום במשך השנה. הצום החשוב ביותר הוא יום הכיפורים, בתאריך י' בתשרי, הנחשב ביהדות כיום גזירת הדין וכיום הקדוש בשנה. מקור הצום ביום כיפור הוא מציווי בתורה, ומטרתו אינה אבלות, אלא עינוי הגוף לצורך התעלות והיטהרות הנפש.
תשעה באב – יום הצום העיקרי לזכר החורבן, והוא מציין את היום שבו חרבו ירושלים ושני בתי המקדש. זהו גם היום שבו נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים.
שבעה עשר בתמוז – מציין את היום הובקעו חומות ירושלים בידי צבא טיטוס, לפני חורבן הבית השני.
צום גדליה, ב-ג' בתשרי – מציין את היום שבו נרצח גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שנותר באזור ירושלים לאחר החורבן הראשון. זהו הרצח הפוליטי הידוע הראשון בתולדות העם היהודי.
עשרה בטבת – יום תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, שבסופה נכבשה ירושלים ונחרבה.
מלבד תעניות אלו, מציינים ביהדות עוד יום צום אחד נוסף – תענית אסתר בי"ג באדר, היום לפני חג הפורים.
ישנו עוד צום שחל רק על בכורות הנקרא תענית בכורות בי"ד בניסן. זהו מנהג יהודי שבו בכורים צמים בערב פסח מהבוקר עד ליל הסדר. למעשה, כיום נוהגים רוב הבכורים לאכול בסעודת מצווה (כגון זו של סיום מסכת) אשר האכילה בה דוחה את הצום, בגלל היות הצום רק מנהג, ובכך פוטרים את עצמם מהמשך הצום. הורים להם ילד בכור אשר אינו יכול לצום נוהגים לצום בשביל הילד.
ביום הכיפורים ובתשעה באב הצום אורך יממה שלמה מערב היום הקודם עד לערב היום הבא. שאר הצומות הם קלים יותר, ומתחילים רק בבוקר של אותו יום. הבדל נוסף הוא שבצומות הקלים אסורים רק אכילה ושתייה, לעומת יום הכיפורים ותשעה באב בהם קיימים ארבעה איסורים נוספים: רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה (קיום יחסי מין), ונעילת נעלי עור.
צומות נוספים קיימים ככפרה ותיקון על חטאי הצם. מקום חשוב יש לצומות אלו על פי תורת הקבלה, ומופיע רבות בתיקוניו של האר"י. לעיתים, בתיקונים אלו, מספר ימי הצום מקבילים למספר הגימטריה של שם החטא או של אחד משמות האל הקשורים לאיסור זה.
בדת הנוצרית אין ציווי לצום מלא מאכילה ושתייה. עם זאת הצום הוא מעשה מקובל כמעשה הסתגפות, צער ואבל ומשמש כחלק לחזרה בתשובה וכמעשה של התקרבות לאל. כמו כן הצום יכול להיות גזרה אשר מטיל הכומר על המאמין בעת הווידוי. הזרמים השונים בנצרות נבדלים במידת ההגבלות שהם מטילים על אכילה, ובתכיפות המועדים שבהם מתקיימות ההגבלות. בנצרות האורתודוקסית ההגבלות האלה שכיחות וגם בנצרות הקתולית יש מועדים רבים הכוללים הגבלות ממין זה. בכנסיות הפרוטסטנטיות, לעומת זאת, אין כמעט מועדים שבהן מצווה המאמין להגביל את עצמו באכילה.
בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית יש הגבלות על אכילה במועדים מסוימים:
בנצרות הקתולית נהוג להימנע מאכילת בשר ומוצריו בכל יום שישי בשבוע, לאות אבל על כך שישוע נצלב ביום שישי (לפי הברית החדשה). עם זאת, מותר למאמין הקתולי לאכול בשר בימי שישי אם הוא מביע את האבל בדרך אחרת.
הקתולים והאורתודוקסים מתנזרים מאכילת בשר וממתקים במשך התענית - 40 יום לפני חג הפסחא. התקופה אינה רצופה, כיוון שהיא אינה כוללת את ימי ראשון. ספירת 40 הימים מתחילה תמיד ביום רביעי, המכונה "יום רביעי של האֵפר" בקרב קתולים, ובקרב אורתודוקסים מתחיל ביום שני שנקרא "יום שני הנקי". לפני תחילת מניין 40 ימי ההתנזרות מבשר, מקובל אצל הקתולים לחגוג את ה"קרנבל" ואת "מרדי גרא", וכן בקרב הסלאבים האורתודוקסיים נחוג חג שנקרא "מסיצילינה".
ב"יום שישי הטוב", הוא יום השישי האחרון לפני חג הפסחא, מקובל אצל הקתולים לאכול רק לחם ומים כביטוי לאבל כבד. יום שישי זה נחשב יום זיכרון ליום צליבת ישו. האורתודקסים צמים ביום זה צום מלא .
בחלק מהקהילות האורתודוקסיות מקובל להתנזר מכל מאכל ומשקה במשך 12 שעות, מחצות הלילה ועד שעת הצהריים, בכל אחד מ-40 ימי האבל שלפני חג הפסחא.
נצרות אורתודוקסית מציינת מספר ימי צום נוספים בשנה, כדוגמה "צום השליחים" ו"צום המולד" שלפני חג המולד .
הצום באסלאם
תפילת המגרב מסיימת את הצום היומי בחודש הרמדאן, ולאחריה מוגשת ארוחת אפטאר
הצום באסלאם הוא אמצעי לכפרת עוונות, והוא נכלל בחמשת עמודי האסלאם (המצוות הראשיות באסלאם). הצומות באסלאם מלאים, כלומר דורשים הימנעות מאכילה, משתייה ומהנאות גוף אחרות כגון סיכה ויחסי אישות, אולם הם מתקיימים בשעות היום בלבד. אין צום המתקיים בשעות החשכה.
בדת המוסלמית יש חודש שלם - חודש רמדאן - שבו נמנעים מאכילה, משתייה ומהנאות גוף אחרות במהלך שעות היום, ואילו בלילה אוכלים סעודה חגיגית - אפטאר.
בנוסף לצום רמדאן, שהוא חובה על כל המאמינים, נהוגים גם צומות רשות (בעיקר באסלאם הסוני). המרכזי בהם הוא צום עשוראא. יש המקיימים צום זה במשך שעות היום ביום העשירי בחודש מוחרם (החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי), ויש הצמים בשעות היום של שלושת הימים בין ה-9 ל-11 במוחרם. קיום הצום הוא ביטוי לאדיקות דתית, או פיצוי על ביטול צום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצא באלה.
צום נוסף הנחשב מומלץ אך אינו חובה, וקיומו הוא ביטוי לאדיקות דתית, הוא צום בחודש שוואל, החודש העשירי בלוח השנה המוסלמי. מוסלמים אדוקים בוחרים שישה ימים בחודש שוואל (לאחר תום עיד אל-פטר), וצמים בהם כמעין המשך לצום רמדאן (הוא החודש התשיעי בלוח המוסלמי). מסורות מוסלמיות אומרות מפי מוחמד, כי מי שצם ברמדאן ובשישה ימים מחודש שוואל, נחשב כמי שצם שנה שלמה.
