פרשת יולנדה גלוטן עוסקת במספר פסקי דין הדנים בזכויות עובדים זרים, ובפרט, בתחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים זרים.
השאלה המרכזית שנידונה לאורך כל ארבעת ההליכים המשפטיים הייתה האם חלות על מהגרי העבודה בתחום הסיעוד הוראותיו של חוק שעות העבודה והמנוחה.
רקע
מטרתו המרכזית של חוק שעות עבודה ומנוחה היא לשמור על כבודו ורווחתו של העובד ולאפשר לעובד להבטיח איזון מתאים בין שעות העבודה לבין הזמן הפנוי עם משפחתו. המטרה המשנית של החוק היא הבטחת התשלום עבור שעות נוספות וזאת על ידי יצירת תמריץ שלילי להעסקה בשעות נוספות.
יולנדה גלוטן הייתה מהגרת עבודה מהפיליפינים שעבדה בעבודות סיעוד ומשק בית. גלוטן הועסקה כעובדת סיעודית על ידי המנוחה לאה יעקב. עיקר אחריותה היה לדאוג לכך, שצינור הנשימה של המעבידה לא יתנתק ממכונת ההנשמה שחוברה לגופה, ולבצע פעולות ניקוז הפרשות מדי מספר שעות, וכל זאת במהלך כל שעות היממה. כאשר הצינור היה מתנתק מגופה נשמע קול צפצוף אשר התריע ליולנדה, ובכך לא היה צורך שתשהה בקביעות לצד מעסיקתה. מצב שבו חייו של העובד הסיעודי קשורים כל הזמן למטופל, עשרים וארבע שעות ביממה במשך שישה ימים בשבוע לא מאפשר לשמור על האיזון המתבקש בחוק. הדבר שולל מהעובד את חירותו ומטיל עליו מגבלות בחיי היומיום. מתכונת העסקה זו של העובדים הסיעודיים אינה מאפשרת לקבוע מסגרת של שעות וימים להעסקת עובד, ויש קושי בהחלת הוראות החוק לעניין התשלום המוגבר עבור שעות הנוספות.
ההליכים המשפטיים
בית הדין לעבודה
יולנדה גלוטן נאבקה כמה שנים על זכותה, לקבל תשלום על שעות נוספות וכן דמי הבראה, כקבוע בחוק. מאבקה של גלוטן החל בשנת 2001, כשלאחר סיום העסקתה היא תבעה לקבל שכר בגין שעות נוספות, הואיל ועבדה 24 שעות ביממה. בית הדין לעבודה[1] דחה את תביעתה. בבית הדין הארצי לעבודה[2] נחלקו הדעות ודעת הרוב קבעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העובדים הסיעודיים, הואיל, וחל החריג בדבר עבודה הדורשת אמון אישי, או עבודה אשר תנאי ההעסקה ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה (עם זאת, גם על פי דעת הרוב, נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו). דעת המיעוט הייתה שהעובדת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, שכן החריגים לחוק אינם חלים בנסיבות המקרה.
בג"ץ 1678/07
ארגון קו לעובד הגיש עתירה לבג"ץ[3]. הארגון ביקש בעתירתו להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, תשלום עבור שעות עבודה נוספות, גם על עובדים העוסקים בענף הסיעוד, היות שאי החלת החוק מביאה לפגיעה קשה בזכויותיהם כעובדים אשר נמנים עם קבוצת העובדים הפגיעות, המקופחות והמנוצלות ביותר במשק. עוד נטען כי העובדה שהמעסיקים בדרך כלל הם הם קשישים במצב סיעודי, הנמנים אף הם על מגזר חברתי פגיע וחלש, אינה יכולה לשמש נימוק לגיטימי להימנעות מחיובה בתשלום שכר תמורת עבודתם של המטפלים הסיעודיים.
המשיבה, בתה של לאה יעקב, טענה שקבלת העתירה תהווה פגיעה קשה ביותר במטופלים הסיעודיים, שאין בידם האמצעים לשלם את הסכומים הנוספים הנדרשים לתשלום בגין שעות נוספות, קל וחומר כאשר החיוב אמור להיות רטרואקטיבי ובסכומים ניכרים. התוצאה, טענה המשיבה, תהיה שרק מטופלים סיעודיים אמידים יוכלו לקבל את הטיפול מהמטפלים הסיעודיים.
היועץ המשפטי לממשלה, הגיש עמדה מטעמה של המדינה, לפיה הגישה הראויה היא שחוק שעות עבודה ומנוחה יחול על עובדי סיעוד. היועץ המשפטי הוסיף כי חוק שעות עבודה ומנוחה מהווה חלק ממערך חוקי המגן במשפט העבודה, וראוי להעניק פרשנות מצומצמת ככל שניתן לחריגים המנויים בחוק, מפני שאופי עבודתם של עובדי הסיעוד המועסקים בבית המטופל עונים על החריגים 30(א)(5) ו-30 (א)(6).
בית המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה תוך נקיטת עמדה כי אין הצדקה להתערבותו בפסיקת ביה"ד לעבודה. הפתרון הראוי לסוגיה סבוכה וקשה זו של תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד, יכול שיעשה אך ורק בדרך של חקיקה מתאימה. עם זאת, התייחס בג"ץ באופן מהותי לאי התאמת החוק לדפוס ההעסקה של העובדים הזרים. בנוסף ציין שהחלת חוקי העבודה צפויה לפגוע בעובדים זרים עצמם, שכן אם השכר המשולם להם יעלה, אפשרויות ההעסקה שלהם יצטמצמו.
דנג"ץ 10007/09
עמותת "קו לעובד" הגישה בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בג"ץ[4]. הטענות העיקריות של העותרת היו כי אי-החלת חוק שעות עבודה ומנוחה אינה מתיישבת עם ההיגיון של חוקי העבודה, האמורים להשתית מינימום של זכויות לכל העובדים בישראל. יתרה מכך, להחרגתם של עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה יש משמעיות קשות, לא רק באי זכאות לשעות נוספות, אלא גם במטרתו המרכזית של חוק שעות עבודה ומנוחה, שמטרתו לשמור על כבודו ורווחתו של העובד. לדברי העמותה, יש לזכור שעובדי הסיעוד הזרים הם עובדים מוחלשים בשל מצוקתם הכלכלית וחוסר התמצאותם בדיני העבודה. הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות. בנוסף, החרגת עובדי הסיעוד באמצעות הלכה שיפוטית מוסיפה למעשה לחוק שעות עבודה ומנוחה חריג שאינו קבוע בו, וכי החרגה צריכה להיעשות על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט.
בתה של המשיבה שבה והדגישה את מצוקת המטופלים הסיעודיים, ובמיוחד הביעה את חששה שיחויבו באופן רטרואקטיבי בתשלום עבור שעות נוספות לעובדים הסיעודיים. היא הסכימה שישנה בעיתיות באי תשלום שעות נוספות לעובדים הסיעודיים, אך לעמדתה יש להבהיר את העניין בחקיקה.
היועץ המשפטי לממשלה הסכים עם עמדת "קו לעובד" כי אין לשלול את תחולת החוק על עובדי הסיעוד, וכי צריך להיות מנגנון שימנע את קיפוח זכויותיהם של עובדי הסיעוד. המדינה רואה את החובה בחקיקת החוק, אך מאידך רואה את החשיבות בהכרעה שיפוטית משום שחקיקה יכולה להימשך זמן רב. לדבריו, קיים קושי בהוכחת שעות העבודה של עובדי הסיעוד, ופתרון לבעיה יהיה לחייב את המעסיק לשלם לעובד תגמול בגין השעות הנוספות בגין הזמן שעמדו לרשות העבודה, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. שחיקת הקוגנטיות של החוק תגרום להשלכות על כלל יחסי העבודה בישראל בכל הנוגע לשכרם ולתנאי עסקתם של העובדים החלשים.
בדנג"ץ 10007/09 הרכב של תשעה שופטים בדיון הנוסף התלבט בסוגיה. דעת הרוב, בראשות הנשיא אשר גרוניס אליו הצטרפו השופטים אליקים רובינשטיין, ג'ובראן, מלצר ודצינגר, דחתה את העתירה וחזרה על הקביעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל בנסיבות העניין. הנשיא גרוניס הדגיש כי מדובר בסוגיה קשה וסבוכה הקשורה בטבורה לשאלות מתחום המדיניות הסוציאליות והכלכלית, וכי ההליך המשפטי מוגבל ואין באפשרותו להתוות הסדר ראוי באמצעות פסיקה. הפתרון מצריך הסדרה יסודית ומקיפה בזירה הפוליטית הציבורית תוך העזרות בגורמים המקצועיים ושימוש במשאבים הנדרשים. בית המשפט ביטא את הדילמה בכך שהכרעה בעתירה לטובת המטופלים תגרום להחרגתם של העובדים הסיעודיים מתחולת חוקי המגן ומאידך חישוב שעות נוספות כפי שהוצע על ידי היועץ המשפטי לממשלה תגרום מעמסה כבדה על המטופלים הסיעודיים. כל החלטה תגרום לפגיעה בשתי קבוצות מוחלשות הזקוקות להגנתו של החוק. החלטת בג"ץ אינה מייסדת הלכה גורפת בעניין תשלום שעות נוספות לעובדים הסיעודיים והקביעה מתייחסת לפס"ד זה בלבד.
כנגד דעת הרוב, ניתנו מספר דעות מיעוט על ידי שופטים, אשר סברו שיש להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדים הזרים בסיעוד. השופטת עדנה ארבל סברה כי המחוקק לא מזדרז להסדיר את נושא החקיקה מפני שמאחורי העובדים הסיעודיים הזרים אין קבוצת לחץ שיכולה לפעול למענם אצל המחוקק ולכן ראוי שייקבע פתרון משפטי. לדעת השופטת ארבל, החריג בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעניינו משרות אמון אישי, אינו רלוונטי לעובדים זרים. לגבי החריג בסעיף 30(א)(6) בדבר חוסר אפשרות הפיקוח, בפועל, יש פיקוח על המטפלים והמטופלים. קרובי משפחותיהם יכולים לדווח במקרים רבים על נוכחותם או היעדרותם. הדברים אינם ייחודיים לעובדים הזרים, ועצם העובדה שהעובד אמור להיות ב"כוננות" סביב לשעון איננה שוללת את תחולת החוק. כמו כן, מדגישה השופטת ארבל שבקרב מטופלי הסיעוד ישנם כאלה, בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך שאינם מסוגלים לשלם עבור השעות הנוספות. חובתה של המדינה לדאוג לאינטרס החברתי של הקשישים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך, אך מחובתם למנוע פגיעה בצרכים ובזכויות של קבוצות אוכלוסייה אחרת. לדעתה, התשלום עבור השעות הנוספות יכול להתבצע מהגמלה הסיעודית שניתנת על ידי המדינה וכן השתתפות המשפחה בעזרה ובטיפול בשעות הפנאי ובהעסקת עובד סיעודי נוסף לשעתיים עד ארבע שעות נוספות וכן באמצעות ניכוי מהשכר בגין הספקת מגורים. דעת מיעוט נוספת הייתה זו של כב' השופטת חיות. לדעתה, כשהחוק נחקק בשנת 1951 הוא לא התייחס למתכונת העסקה כזו ולא קבע הוראות מתאימות. צורכי החיים יצרו מגזר של עובדים זרים בתחום הסיעודי שמועסקים בישראל בהיתרים חוקיים על ידי המדינה ואסור לשלול מהם את הזכויות הבסיסיות שקבעה חקיקת המגן בהוראות קוגנטיות. העובדה שלטיפול הסיעודי מסביב לשעון עלויות כלכליות איננה מצביעה על כך שיש לפגוע בזכויות העובדים הסיעודיים. המדינה צריכה ליטול אחריות בדרך של מתן מענה הולם אשר ידאג הן לזקנים הסיעודיים והן לעובדים הסיעודיים. השופט הנדל סבר כי עבודת הסיעוד אינה מאפשרת החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדים הסיעודיים, כי אין אפשרות ליישם את החוק מבלי לחטוא למטרות החוק. במסגרת העבודה של עובדי הסיעוד, אין אפשרות להגדיר את היקף שעות העבודה היומיומי של העובד מפני שעבודת המטפלים הסיעודיים מקוטעת ואינה רציפה, ומכאן הקושי לחשב את שכר השעות הנוספות לפי סעיף 16(א) לחוק. עם זאת, עד חקיקת החוק בעניין העובדים הסיעודיים לא ניתן להשאירם ללא זכויות והפתרון הזמני הוא לקבוע כי למטפלים סיעודיים זרים ישולם גמול שכר אחיד, גלובלי וקבוע בעבור השעות הנוספות, בשיעור של 20% מעל לשכר המינימום.
בעקבות הפסיקה
בתי הדין לעבודה נדרשו בשנים האחרונות לתביעות רבות מצד עובדים זרים בתחום הסיעוד - מהגרי עבודה, אשר בהן נדונה כרכיב עיקרי סוגיית שעות העבודה מרובות של עובדי הסיעוד.
בפס"ד טודוראהג'אן,[5] נפסק בדעת הרוב, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים בתחום הסיעוד וזאת בשל היעדר האפשרות לפקח על שעות העבודה והיעדר אפשרות לכמתן. עם זאת, נפסק כי העובדת זכאית לשכר מינימום בתוספת 30% משכר המינימום.
הפסיקה לאחר פס"ד טודוראנגאן קבעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים סיעודיים, תוך מיתון הדרישה בהתייחס להוכחת שעות ואימוץ מבחן "מתכונת העבודה בכללותה". על פי מבחן זה, אם העובד מוכיח כי מתכונת עבודתו אכן מצדיקה תשלום נוסף מעבר להיקף משרה מלאה, נקבע גמול השעות הנוספות להן הוא זכאי או בהתאם להוראות החוק או על פי תוספת גלובלית של אחוז משכר המינימום.
בפסיקתו של בית משפט העליון בבג"ץ 1678/07, נידונו בהרחבה הקשיים בהחלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי הסיעוד, זאת נוכח חוסר התאמה בין מהות עבודתם ומתכונת עבודתם של עובדי הסיעוד מחד לבין הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ותכליתו. בפס"ד הוחלט כי העובדים הסיעודיים אינם זכאים לגמול בעד שעות נוספות מכוח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ואין אף בסיס חוקי לקביעת תוספת גלובלית.
לפיכך, לטענת מבקרי פסק הדין, התוצאות המהפכניות והקשות של פס"ד גרמו לכך שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל באופן שווה על העובדים הישראלים ועל מהגרי העבודה. לטענתם, ניתן כעת להעסיק עובדי סיעוד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מבלי שהמעביד יידרש לשלם להם כלל על שעות העבודה הרבות שמעבר ל-8 השעות ביום. על פסיקת ביהמ"ש בפרשת גלוטן נמתחה ביקורת, לפיה ביהמ"ש בחר להימנע מיישום החוק באמצעות "חקיקה שיפוטית", ובכך לגרום באמצעות פסק הדין להפעלת לחץ על המחוקק.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שירי רגב אמסלם, בעקבות תאוריית האחריות הציבורית של פיינמן: ניתוח משטר הסיעוד הישראלי, מעשי משפט, כרך 5, 2013
- הקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא, "המשפט ברשת": זכויות אדם, מבזק הארות פסיקה 4, אפריל 2013: "לא ינום ולא יישן סועד ישראל", הארות על דיון נוסף גלוטן
קישורים חיצוניים
- חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, באתר משרד הכלכלה
- אור קשתי, כך מתעלמת המדינה בשיטתיות מהחלטות בג"ץ, באתר הארץ, 5 במרץ 2010
- שמואל מיטלמן, בג"ץ: לא לשעות נוספות לעובדי הסיעוד, באתר nrg, 29 בנובמבר 2009
הילה ויסברג, בג"ץ: עובדי סיעוד אינם זכאים לתשלום על שעות נוספות, באתר TheMarker, 19 במרץ 2013
הערות שוליים
