פרשנות הפשט למקרא

המונח "פשט" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פשט (פירושונים).

פרשנות הפשט למקרא היא פרשנות שמטרתה לברר את המובן הטקסטואלי-היסטורי של המקרא, הן בהקשר הלשוני והנקודתי, הן במכלול הטקסטואלי. הפרשנות נעזרת בכלים בלשניים וספרותיים, תוך ניתוח עומק של ההקשר ושל פרשיות מקבילות, כמו גם השוואה בלשנית לשפות אחרות, ועוד. כלומר, הפרשן מדקדק בטקסט שלפניו, על מרכיביו והקשרו, ומתאמץ לעמוד על כוונת הכותב המקורית. מאפיינים אלו לא קיימים כמובן בפרשנויות אחרות, כגון בפרשנות המדרשית או בפרשנות אלגורית.

הפרשנות הקדומה

לא הגיעו לידנו פירושים שיטתיים של המקרא בתקופות הקדומות; לכן קשה להעריך באיזה צורה התפרש המקרא בתקופת בית ראשון ובית שני.

הגישה המקובלת במחקר טוענת שתקופה זו התאפיינה בפירושים מדרשיים ואלגוריים שונים; כנראה ממדרשי ההלכה השונים, הדורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם אינם תמיד הפשט במובנו המקובל, ועל פיהם צעדו המשנה והתלמוד. דרך נוספת ללימוד הפסוקים המוצאת ביטוי גם בתלמוד וגם במדרשי האגדה השונים (בראשית רבה, שמות רבה, ויקרא רבה, במדבר רבה, דברים רבה ועוד). הוא פירוש מטאפורי המאופיין בעיקר בדרשות על הטקסט הכתוב, הדרשות במקורות אלו רחוקות מהפשט עצמו, כשהם עוסקות במוסר, במשלים ובמסרים חינוכיים שתובלו בסיפורים שונים.

לעומת גישה זו, יש הטוענים שפרשנות הפשט הייתה קיימת מאז ומעולם, והיוותה למעשה את החלק החשוב יותר של הפרשנות. כחיזוק לטענתם הם מוצאים בתרגומים השונים, כגון תרגום ירושלמי.[1] לדעתם התרגומים מהווים פרשנות פשט קלאסית, ולמעשה תרגום זה היה הפירוש הנפוץ והנלמד בקרב הציבור, עקב היותו נקרא בעת קריאת התורה בבית הכנסת.

צורת פרשנות שהייתה נפוצה בתקופה זו הייתה שכתוב הטקסט, במקום לצטט את הפסוק ולבארו, נהגו לנסח את הפסוק (או את הסיפור כולו) מחדש תוך שילוב יסודות חדשים שיוכלו לעלות על שאלות העולות מן המקור[2].

פרשנות הפשט בימי הביניים

ביהדות

ערך מורחב – פרשני המקרא היהודים

רש"י עסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא',[3] ומזוהה במחקר כראשון שראה את הדרש כשונה במהותו מהפשט. עם זאת, פירושו של רש"י מורכב ברובו מדרשות חז"ל, כך שפירושו נשאר "שמרני". החיפוש אחר הפשט המשיך והתחזק בתלמידיו וממשיכי דרכו של רש"י; רבי יוסף קרא, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור ועוד. חלקם ראו בפירוש הפשט את הדרך היחידה המתקבלת על הדעת בהבנת התורה,[4] מהלך שהיווה צעד נוסף ביחס לשיטתו של רש"י, שראה את שני אופני הפירוש כלגיטימיים. אחרים קיבלו אומנם את עמדתו, אך בחרו להתמקד בפרשנות הפשט בלבד.[5] פרשנות הפשט התפתחה גם ביהדות ספרד, בחיבוריהם של פרשנים כראב"ע, רד"ק ויוסף אבן כספי.

בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה פרשנות מילולית. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על פרשנות הגיונית, בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת.[6] ניתן לסכם את דרך פירוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.[7]

בנצרות

גם בסביבה הנוצרית, בתקופה מעט מאוחרת לרש"י ותלמידיו, אנו מוצאים פרשנות פשט. בתקופה הקודמת פרשנות המקרא הנוצרית המסורתית הייתה מושתתת בעיקר על פירושים אלגוריים וכריסטולוגיים, שהתרחקו מהטקסט עצמו; אולם אסכולת הוויקטורינים פרצו דרך חדשה בשאיפתם להבין את הטקסט עצמו, כאשר, כמו בפרשנות היהודית, פרשנות הטקסט קיבלה חשיבות גדולה יותר מהניסיון להקנות אחיזות תאולוגיות מהמקרא, בעזרת פרשנות. כך איג מסן-ויקטור (מת בשנת 1142 לספה"נ), התבטא כי "להתעלם מן המילה פירושו להתעלם ממובנה של המילה וממה שהמילה מרמזת אליו". ניסיונות אלה להבין את הטקסט הובילו לכך שאיג למד עברית, ואף התייעץ עם יהודים לצורך הבנת הטקסט.[8]

פיתוח פרשנות הפשט

מאפיין משותף לפרשנות הפשט היהודית ולפרשנות הפשט הנוצרית הוא הנטייה לתהליך של התפתחות וחיזוק הגישה לאורך הדורות. כפי שרש"י היה חדשן מסוים, וממשיכיו הוסיפו עליו, אף תלמידו של הוגו, אנדריאה מסן-ויקטור צעד צעד נוסף בגישותיו. תופעה זו ניכרת לדוגמה בהישענו על המקורות העבריים. אנדריאס חיפש אחר האמת הטקסטואלית ומשמעותו ההיסטורית, כשהוא מעיד על עצמו שהתייעץ עם יהודים, כדבר מקובל.[9]

ניתן להצביע על היכרות עם פרשנות חילופית למקרא, המשמשת רקע סמוי לפירושים אפולוגטים או פולמוסיים שונים, הניכרות מהפרשנים, הן הנוצרים[10] והן היהודים.[11]

נקודות דמיון בין היהדות והנצרות

במחקר ניתנו כמה הסברים לקווי הדמיון המשותפים בין פרשנות הפשט ביהדות לפרשנות הפשט בנצרות:

  • א"מ ליפשיץ ראה בשינוי ובמעבר ללימוד הפשט, התפתחות יהודית פנימית, הנובעת מיהדות (הצרפתית) שלא נאלצה להתעמת עם תרבות אחרת (קראים או פילוסופיה יוונית וערבית), וכך התפיסה התלמודית של חיפוש הפשט, הצטרפה לתמימות בפרשנות ואומצו נורמות אלו; גישה זו המציגה עולם רוחני נפרד השלם עם עצמו, יכולה להצביע על קווי הדמיון כתוצאה מקרית, כאשר גם בעולם הנוצרי התפתחה תרבות רוחנית תמימה כזו; אולם בהירות והתייחסות לשאלת הדמיון ניתן למצוא בדברי בריל סמולי[12] המסבירה את הפרשנות הנוצרית כתגובה לפעילות בעולם היהודי, בעקבות ההיכרות עם הטקסט היהודי ופרשנותו, כך שהפנייה של הנוצרים ליהודים נתפסת כחיפוש אחר פתרון חדש ורציונלי אחר תשובות לשאלות שהטרידו את המפרשים הנוצרים. על-פי גישה זו פרשנות הפשט הנה יצירה יהודית מקורית, שאומצה על ידי הפרשנים הנוצרים בעקבות צורך פנימי, בעקבות לימוד מעמיק בכתבי המקרא וסקרנות אינטלקטואלית.
  • אברהם גרוסמן שיער שפרשנות הפשט צמחה בעולם היהודי בזיקה לפולמוס עם הנוצרים, כך לעומת התאולוגים הנוצרים ששאפו לדון בעקרונות ובראייה כוללת, היהודים כצורך פולמוסי הדגישו והקפידו להיצמד לפשט הלשון ולהקשר לצורך הוכחת גישתם. גישה זו רואה את התהליך כראשוני אצל היהודים, אולם היא מזהה את השפעת הפולמוס על הצורך לחדד את הגישה הפשטנית.
  • גישה נוספת המובאת על ידי אברהם גרוסמן היא השפעתה של המורשה התרבותית של ארצות האסלאם, והמחקר הפילולוגי שם, שלמעשה השפיע על העולם היהודי בכללותו. בארצות אלו נוצרה פרשנות פשטנית שנדדה אף לשאר העולם היהודי. גם גישה זו מזהה את ראשית התהליך בעולם היהודי.
  • גישות אלו רואות בדמיון בין הנוצרים ליהודים "תגובות שרשרת" כאשר תופעת פרשנות הפשט התרחשה בעולם היהודי, מסיבות שונות ועברה אף לעולם הנוצרי. חוקרים שונים הצביעו על כך שגישות אלו מתעלמות במידה מסוימת מכך שהתפתחויות תרבותיות (ובהן זו של תושבי צרפת במאה ה-12 לספה"נ) מתרחשות כחלק מהעולם התרבותי הכולל של התקופה, ועל כך שיש בגישות הללו התעלמות מניסיון לתת לתופעת השינוי הכללית מסגרת אחת, אף שהשינוי מתרחש במסגרת אחת. כך יש הרואים ברנסאנס של המאה ה-12 לספה"נ[13] תופעה אחת שהובילה לביטוי זהה (פרשנות הפשט) בחברות שונות (יהודית ונוצרית); כאשר ביטויי הרנסאנס מתבטאים בפרשנות המקראית, בחידוש (דרך מחשבה חדשנות), בחיפוש אחר טקסטים טובים יותר, בביקורת על הסמכות, ברדיפה אחר הידע והתעקשות על עיצוב הישן והחדש, ואף ביצירתיות המדהימה; וכך הרנסאנס הכללי התבטא אף בפרשנות המקראית.

פרשנות הפשט בעת החדשה

פרשנות המקרא כטקסט ספרותי

במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו חוקרי התנ"ך לעסוק בפרשנות המקרא מזווית ראייה לשונית-ספרותית במטרה לנסות לגזור תובנות חדשות על הטקסטים המקראיים. הם עשו זאת תוך הסתמכות על מתודולוגיות ותאוריות מגוונות על מנת להבהיר את משמעות הטקסטים, להדגים מבנים בסיסיים צורניים, לחקור עקרונות של פואטיקה, ואסטרטגיות ניתוח של דמויות. בבסיס התפישה המחקרית עמדה השאלה: כיצד לבחון ולהבין את משמעות הטקסט מנקודת מבט ספרותית טהורה ומה עלינו לחפש? כללי ניתוח ספרותי לא תמיד מנוסחים בקלות למערכת מדויקת של הוראות אך אפשר לציין כמה עקרונות ניתוח בולטים המבוססים על גישת "הפרשנות הכוליית" שהתווה מאיר וייס וכוללים התייחסות לתוכן הטקסט, למבנה שלו, לבחירת המילים, לדקדוק, למצלול, ולאמצעים הרטוריים כמו חזרות ודימויים[14].

גישה ליברלית לפרשנות למקרא

ברמה העקרונית והכללית הגישה הזו טוענת כי התנ"ך הוא סופרמרקט גדול של רעיונות ופרשנויות הנתונים בעצם לשיקול דעתו ותובנותיו של הקורא, כל קורא באשר הוא, בכל תקופה ובכל דור.

במאמרו "פשוטו של מקרא" טוען שטיינזלץ כי: "עצם הגישה לתורה בדרך הניתוח של הפשט מבוססת על הכרה מוקדמת כי התורה ניתנת להבנה במתודה זו, וההכרה המוקדמת הזו פירושה שהתורה נכתבה כיצירה אנושית, כיצירתו של אדם מסוים שחי לפני מספר שנים ידוע, וכי כל הדרכים שבניתוח יצירה אנושית יפים גם לתורה."[15]

אתר 929 מיישם בפועל את הגישה הזו. הוא מנגיש את התנ"ך לציבור הרחב בישראל ומאפשר לציבור הרחב לקרוא וגם לכתוב פרשנויות שונות של התנ"ך, הנובעות מהטקסט התנ"כי. באתר זה, מופיעה כמעט על כל פסוק פרשנות פשט הכתוב שנכתבה על ידי עדין שטיינזלץ. וכך, אנשים מכל שכבות האוכלוסייה כותבים את הגיגים, תובנות ולקחים שלהם מפשט הכתוב וכל פרשנות היא לגיטימית. בין הכותבים יש פילוסופים, עיתונאים, אנשי ציבור, אנשי ביטחון, מורים, אנשי אקדמיה, אמנים ועוד. אין בהכרח קשר בין הכותבים למידת האמונה הדתית שלהם.

הגישה הזו מקבלת חיזוק גם מאברהם בורג אשר בספרו "פרשת השבוע בלשון בני אדם" קובע כי: "לאיש אין בעלות או מונופול על הסיפורים הגדולים של העם היהודי.... ", "העבר מעניק לי כר נרחב לחירות וחופש, למחשבות, לדמיון, לעושר רעיוני ורוחניות שאין לה גבולות....". ובורג מוסיף: "דיברה תורה בלשון בני אדם היא השקפת עולם מחייבת המטילה אחריות לפרשנות ולזהות על כל אחד ואחד מאיתנו.... פרשת השבוע היא מחצבה אינסופית של מחשבות וכיוונים שכל דור מוזמן ומחויב לחפור ולכרות מהם לעצמו את משאבי המשמעויות שלו".[16]

גישה דומה ומפורטת יותר מופיעה גם בספרו של אליה ליבוביץ, "לקרוא מחדש את התנ"ך".[17] לטענתו, המקרא הוא ישות עצמאית שיש לה הוויה משלה שאיננה תלויה עוד במחבר. למחבר אין יכולת לקבוע מה תהיה התגובה המחשבתית, האסוציאטיבית והרגשית של הקורא. כך, לדבריו, לכל דוברי השפה יש סמכות להבין את הטקסט או לפרש אותו מיטב הבנתם. ליבוביץ משווה את הפרשן לארכאולוג שחופר בשכבות הטקסט וחושף את מה שחבוי בשכבות השונות של הכתוב. הפרשנות שלו תלויה אך ורק בפרמטרים פנימיים שבתוך הטקסט, סדר הדברים, הדימויים, המבנה התחבירי ומשחקי השפה. ולכן, מהימנות הממצאים של הארכאולוג הספרותי תלויה אך ורק במומחיותו, בהכרתו ובהבנתו את שכבות השפה שבה נכתב הטקסט. "כאמור, דוברי השפה הם השופטים לקבוע האם לתגליותיו בתוך היצירה יש ידיים ורגליים".

בעיני ליבוביץ התורה היא ספר לדורות שניתן למצוא בו פרשנויות שונות בתקופות שונות ולהתאימם למציאות שקיימת בנקודת זמן מסוימת. ההתאמה צריכה להיות בהתאם לכללי השפה העברית המקראית והעקביות עם מובנים ידועים ומקובלים של ביטויים בשפה זו. אלה אמות המידה היחידות שיש להפעיל בהערכה של פרשנות מוצעת למקרא.[17]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אורה לימור, ב': פרשנות המקרא במאה ה-12, בין יהודים לנוצרים, כרך ד': יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, האוניברסיטה הפתוחה, 1993
  • ערן ויזל, כוונת התורה וכוונת הקורא בה: פרקי התמודדות, ירושלים: מאגנס, 2021

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בפשש"מ

הערות שוליים

  1. ^ הרב מנחם מנדל כשר הרחיב על הנושא בכמה מספריו, שצורפו למהדורות השונות של ספרו "תורה שלמה".
  2. ^ יעקב כדורי, חקר המקרא לתולדותיו, בתוך: ספרות המקרא - מבואות ומחקרים, יד בן צבי, עמ' 6-7
  3. ^ למשל, בפירוש לאיכה, א', א': ”... יש מדרשי אגדה הרבה, ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו”.
  4. ^ כך כתב רבי יוסף קרא על ספר שמואל א', פרק א', פסוק י"ז: ”...אך דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלמה נכתבה עם פתרונה וכל הצורך, שלא יכשלו בה הדורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר, ולא מדרש, כי תורה - תמימה נתנה, תמימה נכתבה, ולא תחסר כל בה, ומדרשי חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר, אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, נוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להנצל, ואלו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו, ומוצא לקיים מה שנאמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא”.
  5. ^ רשב"ם על בראשית, ל"ז, ב': ”... והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא; ולפי שאמרו חכמים (מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'): "אל תרבו בניכם בהגיון", וגם אמרו (מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד א') "העוסק במקרא - מידה ואינה מידה, העוסק בתלמוד - אין לך מידה גדולה מזו". ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת (דף ס"ג, עמוד א'): הוינא בר תמני סרי שנין, וגרסינ' כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
    וגם רבינו שלמה אבי אמי (רש"י), מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים - נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי - היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום”    .
  6. ^ לדוגמה יוסף בכור שור על בראשית, כ"ח, י"ב; המתאר עליית מלאכים כדבר שהתרחש בחלום.
  7. ^ לדוגמה פרוש רשב"ם לבראשית, מ"ט, י' ושמות, כ', י"ג בהבאת הוולגטה.
  8. ^ לדוגמה פירושו לבראשית, מ"ט, י' וליואל, א', ט"ו.
  9. ^ מבוא לפירושו לספר ויקרא.
  10. ^ לדוגמה, אנדריאס במבוא לספר ויקרא ובפירושו לישעיה, נ"א, ה'
  11. ^ לדוגמה, רשב"ם בפירושו לבראשית, מ"ט, י'
  12. ^ Smalley, Beryl (1964). The Study of the Bible in the Middle Ages. University of Notre Dame Press.
  13. ^ כינוי ההיסטוריונים לתנועה תרבותית חדשנית, סביב שנת 1100 לספה"נ, שמרכזה היה בצרפת הצפונית והתבטאה בתחומים רבים של היצירה התרבותית.
  14. ^ Berlin, A., Motif and Creativity in Biblical Poetry, Prooftexts, 3 3, 1983, עמ' 231-241
  15. ^ עדין שטיינזלץ, פשוטו של מקרא, באתר דעת, ‏1962
  16. ^ אברהם בורג, פרשת השבוע בלשון בני אדם, ישראל: כנרת זמורה ביתן, 2009, עמ' 18-19
  17. ^ 1 2 אליה ליבוביץ, לקרוא מחדש את התנ"ך, ישראל: ידיעות אחרונות, 2016, עמ' 36-39

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!