פריטה על גיטרה

נער פורט על גיטרה, פסל ברונזה של הפסלת אורסולה מלבין בגן הפסלים בחיפה

גיטרה קלאסית

פריטה היא נגינה בכלי מיתר באמצעות הרטטת מיתריו. בעת שבעזרת יד שמאל הנגן חוסם את המיתרים בסריגים הרלוונטיים, ידו הימנית פורטת עליהם. בגיטרה, הפריטות מבוצעות בעזרת האצבעות, הציפורניים, או בעזרת מפרט. הגיוון הגדול שבצורות הפריטה השונות, מתורגם מעשית לגיוון בצליל. זאת אומרת, שאותו אקורד יכול להיות מנוגן בכמה וכמה צורות, ובכל פעם זה יישמע אחרת, למרות העובדה כי מדובר באותם תווים בדיוק.

סוגי פריטות

כאמור, קיימות כמה וכמה צורות שונות לפרוט על הגיטרה. לכל פריטה יש גוון צליל משלה. לרוב, יצירה משלבת בתוכה מספר סוגי פריטות, תכונה ההופכת את היצירה למגוונת ועשירה יותר.

סוגי פריטות בגיטרה קלאסית

• תווים בודדים: הרטטה של מיתר אחד כל פעם בעת ניגון סולו או בעת פירוק אקורד. בדרך כלל, כשאומרים "פריטה" לא מתכוונים לדרך ניגון זו, אלא לנגינה על מספר מיתרים בו זמנית.

• פריטה בו זמנית על מספר מיתרים: מספר מיתרים מורטטים בו זמנית, כאשר כל מיתר מורטט על ידי אצבע אחרת. אופן פריטה זה גורם לכך שכל התווים נשמעים בדיוק באותו הזמן ויוצרים הרמוניה. זוהי הדרך הכי רגילה ו"יבשה" לנגן מספר תווים בו זמנית.

• פירוק אקורד - ארפג'יו (arpeggio): גם כאן כל מיתר מרטט על ידי אצבע אחרת, אלא שהפעם הפריטה לא מתבצעת ממש בבת אחת, אלא נעשית בצורה "גלית", כך שכל מיתר מרטט זמן קצוב אחרי המיתר שמעליו. פריטה זו יוצרת צליל גלי ועדין, אשר מתאים ליצירות מלודיות ועדינות.

• פריטה כלפי מטה בעזרת האגודל: גם כאן כל מיתר מרטט אחרי המיתר שמעליו אך בדרך כלל לאחר חלקיק שנייה (תלוי במהירות הפריטה), מה שגורם לצליל עדין, אך כאן, בניגוד לארפג'ו, לא קיים הנופך הגלי.

• פריטה בעזרת הציפורניים: בפריטה מסוג זה, אמנם המיתרים לא מרטטים בדיוק באותו זמן, אך כיוון שפריטה זו חייבת להיעשות במהירות רבה, התחושה היא כאילו כל המיתרים נוגנו בדיוק באותו זמן, אם כי נשמע מעין דגש על המיתר האחרון אליו הגיע האצבע (מיתר 1, אם הפריטה היא כלפי מטה, או מיתר 6, במקרה שהפריטה היא כלפי מעלה). לפריטה בעזרת הציפורניים יש צליל רב יותר, וגס יותר מפריטה בעזרת האצבעות עצמן. משתמשים בפריטה זו ביצירות טכניות, ובעיקר בפלמנקו ובמוזיקה ספרדית ולטינית.

• פריטה חסומה: פריטה כלפי מטה בעזרת הציפורניים, ומיד אחרי כן חסימת המיתרים בעזרת צד כף יד ימין. פריטה זו יוצרת צליל קטוע, והיא מקובלת מאוד במוזיקה רוסית.

• ראסגיאדו (rasgueado): רסגיאדו הוא סוג מיוחד ומורכב של פריטה בציפורניים. בעוד שבפריטה רגילה בעזרת הציפורניים משתמשים באצבע אחת, או שתיים בו זמנית לכל היותר, בראסגיאדו הנגן ישתמש בכל ארבע האצבעות בכף יד ימין (אצבע, אמה, קמיצה וזרת), אשר יורדות לאורך המיתרים אחת אחרי השנייה במהירות. לפריטה מסוג זה יש צליל מאוד חזק, עשיר ומרשים. גם בראסגיאדו משתמשים ביצירות טכניות של פלמנקו ומוזיקה ספרדית.

• אפאיינדו (apoyando): זהו שמה של טכניקת הנגינה על מיתרים בודדים המקובלת בפלמנקו. כאן, בניגוד לסגנונות אחרים, הנגן שומר על אצבעותיו ישרות בעת ניגון על מיתרי הסולו, ומשתמש בציפורניים בניגון על מיתרי הבס (בניגוד לשימוש באצבע עצמה בסגנונות אחרים). שיטה זו יוצרת צליל מאוד חזק, כיאה לפלמנקו. שיטת הניגון עם אצבעות ישרות אומצה יותר מאוחר על ידי רוב נגני הבס.

פריטות של גיטרה חשמלית

• פריטה באמצעות מפרט: בשל אופי טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית, אשר מתאפיינת בדרך כלל במהירות מאוד גבוהה ומורכבת לרוב מתווים בודדים, הנגן לא משתמש באצבעותיו ובציפורניו, אלא במפרט. השיטה המקובלת והנפוצה ביותר כיום לשימוש במפרט היא פריטה לסירוגין (alternate picking) - פריטה למטה ולמעלה לסירוגין על פי הפעמות בתיבה. שיטה זו מאפשרת נגינה מהירה בהרבה מאשר ניגון כל התווים באותו צד של המפרט.
  • סוויפ פיקינג: נגינה מהירה במיוחד של תבניות תווים על ידי החלקת המפרט על גבי מספר מיתרים.

תוספות לנגינה

להלן מספר שיטות ניגון נפוצות נוספות. שיטות אלה לא נחשבות לממש פריטות, כיוון שהן לא מהוות נגינה "שוטפת", אלא תוספות לנגינה, אשר מעשירות אותה כשם שהתבלין מעשיר את התבשיל. כל השיטות הנ"ל מתייחסות לנגינה על מיתרים בודדים.

• ויברטו (vibrato): הרעדה של המיתר ועל ידי כך גם הרעדה של הצליל. יש מספר שיטות לביצוע ויברטו:

השיטה הקלאסית: תוך כדי לחיצה על המיתר האצבע רועדת קלות ימינה ושמאלה. למרות ששיטה זו יועדה במקור לכלי מיתר קלאסיים (כגון: כינור, צ'לו וכו'), ניתן להשתמש בה גם בגיטרה חשמלית.

השיטה המודרנית: תוך כדי לחיצה על המיתר האצבע מרעידה קלות את המיתר למעלה ולמטה. באמצעות שיטה זאת אפשר לשלוט בקלות יתרה על "רוחב" הוויברטו ומהירותו.

השיטה המשולבת: שיטה זו קשה יותר מן השתיים הקודמות. למעשה שיטה זו היא שילוב של שתי השיטות הקודמות - הנעת האצבע, תוך כדי לחיצה על המיתר, בתנועה מעגלית סביב נקודה אחת. אחד מהגיטריסטים הבולטים שמשתמשים בשיטה זו הוא סטיב וואי.

• לגטו (legato): פריטה על מיתר בודד ביד שמאל. הלגטו מורכב למעשה משני תווים על אותו מיתר, כאשר הראשון מנוגן ביד ימין והשני ביד שמאל. כאשר התו הראשון גבוה מהשני, האצבע של יד שמאל אשר החזיקה את התו יורדת ומושכת את המיתר בו בזמן ובכך יוצרת את התו השני. כאשר פעולה זו נעשית בגיטרה חשמלית, היא נקראת pull ("משיכה"). כאשר התו השני גבוה מהראשון, אצבע נוספת של יד שמאל (פרט לאצבע שכבר חוסמת את המיתר) "נוחתת" על המיתר, ובכך יוצרת את התו השני. כאשר פעולה זו נעשית בגיטרה חשמלית, היא נקראת hammer ("פטיש"). ייתכן כמובן גם לגטו כפול, אשר יכלול את שתי השיטות גם יחד בזו אחר זו. לגאטו שימש את רוב הנגנים משנות ה-70 ועד ימינו לקטעים מהירים וסולואים.

בניגוד לשימוש בלגטו בסולואים, התפתחה טכניקת ה"שרדינג" (shredding) שהיא טכניקה של שימוש בנגינה מאוד מהירה (במיוחד בסולואים) תוך פריטה במפרט בלבד (הימנעות משימוש ב-pull ו-hammer).

• • טריל (trill): זוהי טכניקה שפותחה למעשה מהלגאטו - רצף מהיר של pulls וhammers (משיכות ופטישים) בין שני תווים.

• סלייד (slide): גלישה של אצבע לאורך מיתר. בדומה ללגטו, גם הסלייד מהווה ניגון של שני תווים, כאשר הראשון מנוגן ביד ימין, ושני בשמאל. אחרי שהתו הראשון מנוגן, האצבע שחוסמת את המיתר זזה במהירות לאורך המיתר עד התו הרצוי. כיוון שבזמן הגלישה האצבע ממשיכה ללחוץ על המיתר, הצליל נמשך וגובהו משתנה תוך כדי הזזת האצבע בהתאם לסריג שבו האצבע נמצאת. הסלייד נפוץ מאוד בגיטרה חשמלית, במיוחד בבלוז; אך קיים גם בגיטרה קלאסית ("גליסנדו").

• בנד (bend): מתיחה של מיתר כלפי מעלה בעזרת אצבעות יד שמאל. פעולה זו גורמת לעיוות התו המנוגן, ולמעשה להגבהתו. תחילה התו מנוגן בצורה רגילה ביד ימין, ומיד לאחר מכן האצבע של יד שמאל אשר חוסמת את המיתר מותחת אותו כלפי מעלה וכך הצליל מתעוות ומוגבה. ככל שהמיתר נמתח יותר למעלה, כך הצליל יהיה גבוה יותר. בנד יכול להתבצע לכיוון אחד, כלומר, להימתח כלפי מעלה ולהישאר שם, או לחלופין, בצורה של "הלוך-חזור", כלומר, המיתר נמתח כלפי מעלה ואז חוזר למצבו הרגיל. במצב כזה למעשה מנוגנים שני תווים: התו המוגבה, והתו הרגיל. התו השני, אפוא, מנוגן בעזרת יד שמאל בלבד, על ידי הורדת המיתר בחזרה למצבו הרגיל. פיתוח מעניין לטכניקה זו הוא יצירת מצב הפוך, בו דווקא המתיחה מתבצעת ראשונה ורק כשהמיתר מתוח כלפי מעלה (או כלפי מטה) פורטים עליו. הבנד נפוץ מאוד בבלוז וברוק.

• טאפינג (tapping): חסימת מיתר באחד הסריגים בעזרת יד ימין. פירוש המלה tapping באנגלית הוא "הקשה"- הנגן "מקיש" על המיתר בעזרת אצבע יד ימין. הטפינג למעשה כולל בתוכו לגטו כפול (האמר + פול), שכן המיתר חסום גם על ידי אחת האצבעות של יד שמאל, אך בסריג נמוך יותר, ואז האצבע של יד ימין "נוחתת" גם היא על המיתר, על סריג גבוה, ומיד גם מושכת אותו כלפי מטה, ובכך יוצרת שני תווים (הראשון גבוה, השני נמוך יותר). אפשרות הטפינג מהווה יתרון ביצירות שבהן יש צורך לנגן שני תווים ברצף אשר נמצאים במרחק גדול זה מזה וקשה להגיע אל שניהם בעזרת יד שמאל בלבד. הטפינג קיים כמעט רק בגיטרה חשמלית, והוא נפוץ ביצירות מאוד טכניות ומהירות.

• פאלם מיוט (Palm Mute): חסימת המיתרים בפרק היד האוחזת במפרט במטרה לעמעם את הצליל. פירוש המלה muting באנגלית הוא "עמעום".בגרסת הגיטרה החשמלית, משתמשים במיוטינג בעיקר ביצירות "כבדות", כמו למשל בהבי מטאל.

• הרמוניקס (Harmonics): פריטה על המיתר באמצעות מפרט ואצבע בבת אחת בנקודות מסוימות לאורך המיתר, היוצרת צליל הדומה לשריקה. בדומה לפאלם מיוט, גם ההרמוניקס נפוץ ביצירות מטאל. הנקודות המאפשרות צליל זה הן הנקודות המחלקות את המיתר (או את חלקו עד לאצבע החוסמת ביד שמאל) לחלקים שווים, כלומר 1/2, 1/3 ת 1/4 מיתר וכו'. נגיעה בנקודה כזו ופריטה בו זמנית יוצרות במיתר תנודות בצליל עילי המתאים שלו, ו"אפס" תנודה בצליל היסודי.

• גולפה (golpe): הקשה על גוף הגיטרה בעזרת הציפורן. כיוון שאין כאן למעשה שימוש במיתרים, ההולפה אינו יוצר תו, אלא מהווה מעין ליווי של הקשה על עץ לפריטה על המיתרים. ההולפה קיים רק בגיטרה קלאסית, והוא נפוץ בפלמנקו.

ראו גם

• פינגר סטייל
• פיציקטו