פרונלה, מלכת אראגון (29 ביוני[1] /11 באוגוסט[2] 1136 – 15 באוקטובר1173), ששמה מאוית גם פטרונילה או פטרונלה (באראגונית: Peyronela או Payronella,[3] בקטלאנית: Peronella), הייתה מלכת אראגון מהוויתור של אביה, רמירו השני, ב-1137 ועד לוויתור שלה ב-1164. לאחר התפטרותה פעלה כעוצרת של בנה (1164–1173). היא הייתה החברה השלטת האחרונה בשושלת חימנס באראגון, ובאמצעות נישואים העבירה את כס המלוכה לבית ברצלונה.
ראשית חייה
פרונלה הגיעה לכס המלכות בנסיבות מיוחדות. אביה, רמירו, היה הבישוף של ברסטרו-רודה כאשר אחיו, אלפונסו הראשון, מת ללא ילדים ב-1134. אלפונסו השאיר את הכתר לשלושת המסדרים הצבאיים הדתיים, אך החלטתו לא כובדה. האצולה של נווארה בחרה מלך משלה, והחזירה את עצמאותה, והאצולה של אראגון העלתה את רמירו לכס המלכות. כמלך, הוא קיבל את רשות האפיפיור לנטוש את נדרי הנזירות שלו כדי להבטיח את הירושה לכס המלכות. המלך רמירו הנזיר, נישא לאגנס מאקוויטניה ב-1135 ילדתם היחידה, פרונלה, נולדה בשנה לאחר מכן בווסקה.
באל קסטלאר ב-13 בנובמבר1137, רמירו התפטר, העביר את הסמכות לרמון ברנגר וחזר לחיי נזירים.[4] רמון ברנגר שלט דה פקטו בממלכה תוך שימוש בתואר "נסיך האראגונים" ("princeps Aragonensis").
באוגוסט 1150, כשפרונלה הייתה בת ארבע עשרה, נחגג טקס הנישואין שנערך בעיר ליידה.[5] הנישואין התממשו בתחילת שנת 1151, כשהיא הגיעה לגיל 15. מהנישואין נולדו להם חמישה ילדים: פדרו (1152–1157), רמון ברנגר (1157–1196), פדרו (1158–1181), דולסה (1160–1198), וסנצ’ו (1161–1223). בזמן שהייתה בהריון עם ילדה הראשון, ב-4 באפריל1152, היא כתבה צוואה המורישה את ממלכתה לבעלה במקרה שתמות בעת הלידה.[6]
בזמן שבעלה שהה בפרובאנס (1156–1157), שם היה יורש העצר (מאז 1144) עבור הרוזן הצעיר רמון ברנגר השני, נשארה המלכה פרונלה בברצלונה. רישומי חשבונאות מראים שהיא נעה בין ברצלונה לבין וילמאג'ור וסנט סלוני בעודה עומדת בראש בית המלוכה בהיעדרו של בעלה.[7]
לאחר מות בעלה בשנת 1162, קיבלה פרונלה את המחוז המשגשג בסלו ואת עמק דה ריבס לכל חייה. בתור אלמנה, היא הייתה השליטה היחידה של אראגון במשך השנתיים הבאות.
עוצרת
כתב הוויתור על הכס של פרונלה לטובת בנה
בנה הבכור היה בן שבע כאשר, ב-18 ביוני1164 ויתרה פרונלה על כס המלכות של אראגון והעבירה אותו אליו. המשפט הראשון של כתב הוויתור על הכס בלאטינית הוא:
.Actum est hoc in Barchinona XIII kalendas julii anno Dominice incarnationis MC LXIII
("זה נעשה בברצלונה, ב-14 ביולי בשנת אדוננו 631...")
כאשר רמון ברנגר ירש את כס המלכות מאמו, הוא שינה את שמו לאלפונסו מתוך כבוד לאראגונים. הבן השני, בשם פדרו, שינה את שמו לרמון ברנגר. בנה ויורשה היה רק בן שבע כאשר ויתרה לטובתו, וכך היא המשיכה לשלוט לאחר התפטרותה, כשהפעם פעלה כעוצרת בתקופת נערותו.
פרונלה מתה בברצלונה באוקטובר 1173 ונקברה בקתדרלת ברצלונה; הקבר שלה אבד. לאחר מותה, חזרו נחלות בסלו ו-ואל דה ריבס לנחלתו הישירה של רוזן ברצלונה, בנה אלפונסו, והוא בתורו העניק את בסלו לאשתו, סנצ'ה.[8] בהרי הריבס, קבע לו הפקיד המקומי, רמון, "רשות מנהלית עצמאית למעשה". הוא ערך רשימת מצאי של טובין עבור פרונלה לאחר מותו של רמון ברנגר, בנו עלה לשלטון ב-1198.[9]
מורשת
בשנת 1410, לאחר מותו של המלך מרטין ללא חיים צאצאים לגיטימיים, נכחד בית ברצלונה בקו הגברי. שנתיים לאחר מכן, פרננדו הראשון עלה לשלטון על פי "הפשרה של קאספ" (Caspe). אף על פי שפרננדו ניצח בעיקר מסיבות פוליטיות וצבאיות, הבסיס החוקי למועמדותו היה ירושה בקו הנשי, בהיותו קרוב משפחה הגברי הלגיטימי הקרוב ביותר של מרטין, אבל קשור דרך אישה. יריבו הראשי, חיימה השני, רוזן אורחל, היה קשור למרטין רחוק יותר, אך בקו הגברי. בקטלוניה היו סימנים שנאסר על נשים לכהן בתפקידים פקידותיים (כלומר תפקידים שמתתנים אליהם, בניגוד לתארים שעוברים בירושה), אך באראגון לא הייתה חקיקה בנושא. בשני המקומות היו מקרים של נשים שהעבירו את זכותן לבניהן, והעיקרית מביניהן הייתה פרונלה, שהזכות לכס שהעבירה למרטין הוותה תקדים.
יש ויכוח אם פרונלה הייתה השליטה האמיתית של אראגון. יש הטוענים שרמירו השני נתן את ממלכת אראגון לחתנו ושנוכחותה של פרונלה הייתה משנית. לפי ז'רונימו דה זוריטה, היסטוריון ספרדי בן המאה ה-16, היה סעיף בהסכם עם רמון ברנגר שקבע שאם פרונלה תמות, אראגון תעבור לילדיו של רמון ברנגר דרך נישואים שניים עתידיים. בכל מקרה, אין מספיק תיעוד כדי לגבש אמירה חד משמעית לגבי השאלה, והפשרה של קאספ אישרה את הלגיטימיות של העברת הזכות לכתר דרך אישה.[10]
^Antonio Ubieto Arteta (1987), Historia de Aragón: creación y desarrollo de la corona de Aragón (Zaragoza: Anubar), p. 131.
^Ana Isabel Lapeña Paúl (2008): "Apéndice III. Ramiro II en la Crónica de San Juan de la Peña". Ramiro II de Aragón: el rey monje (1134–1137). Gijón: Trea. p. 298. מסת"ב 978-84-9704-392-2
^ 12B. F. Reilly, The Kingdom of León-Castilla Under King Alfonso VII, 1126–1157 (University of Pennsylvania Press, 1998), 61.
^Reilly, The Kingdom of León-Castilla Under King Alfonso VII, 109.
^Reilly, The Kingdom of León-Castilla Under King Alfonso VII, 118.
^T. N. Bisson, Fiscal Accounts of Catalonia under the Early Count-Kings (1151–1213) (Berkeley: University of California Press, 1984), 50.
