פנחס מרגלית (12 בפברואר 1886, ז' באדר א' תרמ"ו – 31 בינואר 1957, כ"ט בשבט תשי"ז) היה גואל אדמות מוערך בקום מדינת ישראל.
ביוגרפיה
פנחס מרגלית נולד בקישינב בבסרביה (מ-1991 מולדובה), לבתיה ואלימלך מרגלית. בן למשפחה דתית עם שורשים חזקים בקישינב, שפרנסתם התבססה במסחר וייעור.
ב-22 במאי 1901 (ד' בסיון תרס"א) התחתן פנחס עם טובה (גיטל) בת אריאל (אודליה) ומנחם ליפובצסקי, ויחד היו להם חמש בנות, שכולן נולדו בבסרביה.
מרגלית היה בין עשרת מייסדי תנועת המזרחי בקישינב, והקים סניפים בערים וברחבי בסרביה. במהלך הפוגרום של 1903 – 1904, הוא הקים את "מטבח העם", והיה יו"ר "חברת סומך נופלים", שסייע לשקם את הנזקקים. הוא היה המפעיל הרשמי של תלמוד תורה בקישינב. היה יד ימינו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן במשך שנים רבות, והיה אחד מעמודי התווך של הקהילה הציונית בבסרביה, במיוחד בגיוס כספים. במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, הוא הקדיש את עצמו לעזרה ולסיוע של הפליטים. מרגלית נלחם קשה במלחמת התרבות עם השלטונות הרומנים לשימוש בשפה העברית בבתי הספר היהודים. היה אחד ממייסדי גן ילדים ובית ספר עברי "תרבות". בתוך הקהילה הדתית, הוא נאבק והשיג ייצוג של יהודים חרדים, והשיג מעמד מכובד בחוגים חילונים. הוא היה יו"ר הוועדה לסיוע לפליטים שגורשו מארץ ישראל ב-1914.
פנחס מרגלית היה יו"ר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בבסרביה, והשתתף כציר בקונגרס הציוני הי"ב (12) שנערך ב-1921 בקרלסבד, צ'כוסלובקיה.
ב-7 בנובמבר 1924, הוא, אשתו וחמש בנותיהם הגיעו לארץ ישראל. הם התגוררו בתחילה בתל אביב, עברו לירושלים, וחזרו לתל אביב, שבו התגורר עד מותו בשדרות רוטשילד 55 פינת בצלאל יפה 9.
גאולת אדמות
בעשר השנים הראשונות בארץ ישראל עסק מרגלית ברכישת קרקעות מידי הערבים עבור ארגונים יהודים ואנשים פרטיים. תחילה עסק בכך יחד עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן בחברה "ארץ ישראל החדשה". לצד זאת, היה פעיל בכל ההיבטים הציונים בתוך הקהילה היהודית והיה נציג תנועת המזרחי מארץ ישראל לקונגרס הציוני הי"ז (17) שהתקיים בשנת תרצ"א (1931) וגם לקונגרס הציוני הכ"ב (22) בשנת תש"ו (1946), ששניהם התקיימו בבזל שווייץ.
בשנת 1935 נבחר מרגלית לאחראי גאולת הקרקע בנפת ירושלים, שכללה את יריחו, רמאללה וחלק מרמלה. חלוקה זו הייתה חלק ממנגנון שהקים יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, שבו חולקה ישראל לחמישה אזורים, ובכל אזור בחר ויץ אדם אחד שתפקידו היה גאולת קרקע, על סמך מומחיותם וכושר התנהלותם עם שלטונות המנדט הבריטי והמגזר הערבי.
מרגלית גאל אדמות רבות. ביניהן אדמות גוש עציון שהקימו את ארבעת הקיבוצים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. אהרון סלומון, בעלה של בתו הבכורה הדסה עסק אתו בפעילות זו. ב-8 בדצמבר 1942, בזמן שהם היו באזור של "העץ הבודד", נורה סלומון במהלך שוד, ומרגלית ואנשים נוספים שהיו איתו נלקחו כבני ערובה. מרגלית הצליח לשכנע את הערבים לתת לו לקחת את גופתו של אהרן ולשחרר אותם בתמורת כופר נפש, וכך היה. הרצח של חתנו דרבן אותו בפעילות גאולת האדמות.
חוץ מאדמות גוש עציון, פנחס גאל אדמות שכללו את בני ברק, גבעתיים, חדרה, חירייה, כפר אז"ר, קיבוץ אפעל, קריית אונו, נווה אילן ורמת גן. לאחר הקמת מדינת ישראל, פנחס היה מעורב יותר בענייני הקהילה. הוא נבחר ליו"ר סניף המזרחי בתל אביב. הוא כיהן בדירקטורים רבים של ארגונים דתיים ומקומיים. הוא גם היה שופט עירוני של תל אביב.
נפטר ב-31 בינואר 1957 ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק בגבעתיים.
לקריאה נוספת
- בחבלי נחלה, פרקי יומן, יוסף ויץ, עמוד 17, תל אביב, 1951
- קתדרה 56, יוסי כץ / רכישת הקרקעות בגוש עציון ומדרום לבית-לחם (1948-1840), עמוד 134, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, יוני 2009
- גוש עציון במלחמתו, עמוד 16, כינס וערך דוב קנוהל, ירושלים 2009
- אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך י"א, עמוד 3807, דוד תדהר, תל אביב, 1961
