פאבל מאהרר (בצ'כית: Pavel Mahrer; 23 במאי 1900 – 18 בדצמבר 1985) היה כדורגלן יהודי צ'כי ששיחק בנבחרת הכדורגל של צ'כוסלובקיה. בתקופת השואה שיחק בליגת טרזין בקבוצת "הקצבים".
ביוגרפיה
מאהרר, יליד טפליצה, צ'כיה נלכד ונשלח כשהיה בן 17, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, למחנה שבויים באיטליה. במלחמת העולם הראשונה גויס כנגד רצונו לצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר מכן נכנעה האימפריה ומאהרר נפל בשבי האנגלי. למזלו, הקצין האחראי על השבויים היה בעצמו שחקן כדורגל מהליגה המקצוענית באנגליה, שדאג לארגן טורנירי כדורגל בתוך המחנה וצירף את מאהרר לאחת הקבוצות. כשבאחד מהטורנירים זכתה קבוצתו של מאהרר לאחר שכבש את שער הניצחון. כאות הערכה, העניק לו הקצין את נעלי הכדורגל שלו, שאותן שמר עד יומו האחרון.
עם שובו מהשבי האנגלי, הצטרף פאבל ל-DFC, אחת מקבוצות הכדורגל המקצועניות של פראג. כישרונו יוצא הדופן העניק לו מקום בנבחרת צ'כוסלובקיה. ב-1923,לאחר ניצחון חוץ 5:2 בטורקיה, במשחק מוקדמות למשחקים האולימפיים בפאריס 1924, נכתב עליו בעיתון Prazsky Sport: "אל תשכחו את מאהרר, השחקן הסימפתי של DFC. בסיום המשחק, ארגנו לו קבלת פנים כיאה לאחד מהלוחמים הישרים וההוגנים ביותר המשחקים תחת הדגל הצ'כי"[1].
בתקופת השואה
מאהרר נתפס בשעה שניסה להבריח מזון בשוק השחור. יחד עמו נתפסו עוד 11 גברים, 10 הורשעו והוצאו להורג, אך מאהרר ניצל מחוסר הוכחות. הוא הוחזק במשך כשנה בכלא הגסטפו, שם בעקבות ההתעללות של אנשי הגסטפו איבד את השמיעה באחת מאוזניו. לאחר מכן נשלח לגטו טרזיינשטט ושם שיחק בליגת טרזין בקבוצת הקצבים.[2]
בניו ואשתו נכלאו במחנה שבויים. במקרה של מאהרר הגרמנים נאלצו לכבד את אמנות ז'נבה, שם נכתב כי לא יופרדו קטינים מהוריהם, ולכן אשתו של מאהרר ושני בניו ניצלו משילוח לאושוויץ, הסיבה שהגרמנים כיבדו את אמנת ז'נבה במקרה זה הייתה דיפלומטית: בנו הצעיר נולד בארצות הברית והיה בעל אזרחות אמריקאית ולכן הושארו אשתו ובניו של פאול במחנה וכך ניצלו והועברו לארצות הברית עוד בטרם הסתיימה המלחמה[3].
לאחר השואה
אשתו של פאול מאהרר ובניה עשו את דרכם לניו יורק.
רק בסיום המלחמה התאפשר לו ליצור קשר עם אשתו וילדיו, ובהמשך אף התאחד עם משפחתו בארצות הברית. שאר בני המשפחה המורחבת נשלחו אל מותם. הוא ניסה לעבוד בייצור חולצות, אך לא הצליח כי לא היו לו קשרים כפי שהיו לו בפראג. בסופו של דבר עבד עבור חברת דואר בניו יורק. לאחר מספר שנים סיפר לפרנטישק סטיינר, שכתב את הספר "כדורגל תחת הטלאי הצהוב": "עבורנו הכדורגל היה מעין סוג של נחמה בחדר ההמתנה לגיהנום".
מאהרר נפטר ב-18 בדצמבר 1985 בלוס אנג'לס.[2]
לקריאה נוספת
- קטלוג התערוכה "מכוכבים לנרדפים - כדורגלנים יהודים גרמניים בצל צלב הקרס", לורנץ פייפר - Lorenz Peiffer
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
