ערבית תוניסאית-יהודית היא ניב של ערבית תוניסאית שהיה מדובר בעיקר על ידי הקהילה היהודית בתוניסיה. הניב הזה הוא חלק מקבוצת השפות היהודיות-ערביות, שהן אוסף של ניבים ערביים ששימשו את הקהילות היהודיות ברחבי העולם הערבי.[1]
היסטוריה
הקהילה היהודית בתוניסיה התקיימה עוד לפני הכיבוש הרומי בצפון אפריקה.[2] לאחר הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, החלה הקהילה היהודית בתוניסיה לאמץ את הערבית כשפת יומיום, והניב שהתפתח בקרב היהודים היה מבוסס על הדיאלקט הפרה-הילאלי של הערבית התוניסאית. בניגוד לניבים הערביים של השבטים הבדואים, כמו שבטי בנו הילאל ובנו סוליים, ניב זה שמר על מאפיינים ייחודיים שהתפתחו כתוצאה ממעט מאוד מגעים עם קהילות חיצוניות, פרט להשפעות משפות יהודיות כמו לדינו. הדבר הוביל לפיתוח תכונות פונולוגיות ולכסיקליות ייחודיות לערבית התוניסאית-יהודית, כמו גם לשמירה קרובה יותר על מקורות אטימולוגיים.[3]
הסופר המפורסם ביותר בערבית-יהודית הוא רב ניסים גאון (990–1062).[4] אישיות רבנית משפיעה בתקופתו, ניסים מקאירואן כתב אוסף של סיפורי אנשים שנועדו לעידוד מוסרי, לבקשת חותנו על אובדן בנו. נסים כתב "ליקוט מהודר בנושא הקלה לאחר מצוקה"[5] תחילה בסגנון ערבי-יהודי מוגבה בעקבות מוסכמות הקידוד והאיות של סעדיה גאון ובהמשך תרגם את היצירה לעברית.[6]
בתחילת המאה ה-20, ערבית תוניסאית-יהודית הייתה אחת השפות העיקריות בקרב יהודי תוניסיה, עם אלפי דוברים. באותה תקופה, הוקמו בתי דפוס ראשונים שהפיקו עיתונים וספרים בערבית תוניסאית-יהודית. עם זאת, מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, חלה ירידה משמעותית בשימוש בשפה זו. רוב יהודי תוניסיה היגרו לישראל או לצרפת, שם עברו לדבר עברית או צרפתית כשפת אם.[2]
הערות שוליים
