אין לבלבל ערך זה, העוסק באדם העוסק בסיוע מקצועי לשופטים, עם הערך "פאראליגל", העוסק בעוזר עו"ד (אדם העוסק בסיוע משפטי אך אינו עורך דין).
עוזר משפטי הוא עורך דין אשר עוסק במתן סיוע משפטי לשופט עמו הוא עובד לצורך ביצוע עבודתו של השופט. העוזר המשפטי מבצע משימות מקצועיות שונות וביניהן כתיבת טיוטות להחלטות ופסקי דין, מחקר משפטי והכנת תיקים וחומר משפטי אשר דרוש לשופטים לצורך עריכת הדיונים המשפטיים. מערכת היחסים של השופט והעוזר המשפטי נפרשת לרוב על-פני מספר שנים, ואף שנים רבות, והיא מאופיינת במידה רבה של קִרבה ואמון.
בישראל
שופטי בית המשפט העליון ועוזריהם על גג בית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים בירושלים, 1992
העוזרים המשפטיים נבחרים לעבודתם בהליך מיון. מועמד אשר חפץ להתקבל למשרת עוזר משפטי, נדרש להתקבל תחילה למאגר עתודה של עוזרים משפטיים פוטנציאליים. קבלתו למאגר טעונה עמידה בתנאי סף - כגון השכלה אקדמית משפטית וציוני תואר גבוהים, הסמכה כעורך דין לאחר ביצוע התמחות, וכן צליחת מבחן מקצועי וריאיון לפני ועדת בוחנים. רק לאחר קבלתו למאגר יכול המועמד להיבחר על ידי שופט למשרת עוזר משפטי. כל שופט רשאי לבחור את המועמד המתאים לו מתוך אלו שנתקבלו למאגר, לאחר שקיים ראיונות עם מספר מועמדים.
במקור, עוזר משפטי שהתקבל לעבודה היה נדרש לחתום על חוזה העסקה מול הנהלת בתי המשפט, המבוסס על האופי המיוחד של תפקיד העוזר המשפטי, כמעין משרת אמון שכוללת "הצמדה" לשופט מסוים, שאינו הולם מודל העסקה רגיל לפי כתב מינוי ומתן תקן. חוזה העסקה זה היה לשנה אחת, ובתום כל שנה ניתן היה להאריך את תוקף החוזה לשנה נוספת, כשההחלטה על כך נתונה לשופט ומאושרת על ידי הנהלת בתי המשפט. תקופת ההעסקה המרבית הייתה ארבע שנים, ובמקרים חריגים ניתן היה האריך את התקופה בשנתיים נוספות, אך לא מעבר לכך.
בשנת 2009 התאגדו העוזרים המשפטיים במטרה להיאבק על תנאי העסקתם. בין היתר ניהלו העוזרים המשפטיים מספר הליכים בבית הדין לעבודה. באחד ההליכים זכו העוזרים בתביעה במסגרתה נקבע כי מוטל על המדינה לשלם לעוזרים שכר בעבור שעות נוספות שעבדו במהלך השנים. טענת המדינה, לפיה חוזה ההעסקה של העוזרים כולל 10 שעות נוספות, נדחתה.[1] בהליך אחר ביקשו העוזרים המשפטיים להיאבק במגבלת השנים אשר נקבעה בהסכם ההעסקה שלהם. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה וביטל את מגבלת השנים. המדינה הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שקיבל את הערעור ברוב קולות.[2] באפריל 2017 יצאו העוזרים המשפטיים לשביתה בת למעלה מחודש, בעקבות הרעות תנאים משמעותיות.[3] במקביל, התנהל בין העוזרים המשפטיים והמדינה הליך משפטי בבג"ץ אשר פסק לטובת העוזרים המשפטיים. בחודש מאי 2017 בג"ץ ביטל את מגבלת השנים ושלח את הצדדים לניהול משא ומתן לשם קביעת תנאי ההעסקה של העוזרים המשפטיים. בין הצדדים התנהל הליך משא ומתן ארוך ובחודש מרץ 2018 הגיעו הצדדים להסכמות בדבר חתימה על הסכם קיבוצי. בהסכם האמור ובהתאם לקביעת בג"ץ לא קיימת עוד הגבלת שנים על ביצוע התפקיד האמור.
במסגרת פסק דינו קבע בג"ץ, כי: "כל המכיר את עבודת בתי המשפט מקרוב יודע שלא ניתן להפריז בתרומתם החשובה של העוזרים המשפטיים לעשייה השיפוטית". עוד נקבע, כי "תרומתם למערכת המשפטית של העוזרים המשפטיים, אשר החליפו ברובם הגדול את המתמחים בבתי המשפט השונים - הינה חשובה וחיונית עד מאוד. המדובר במשפטנים מוכשרים, העוברים סינון קפדני ובחינות לצורך הכללתם במאגר העוזרים המשפטיים ופעילותם לצדו של השופט, העמוס בדרך כלל לעייפה, לא תסולא בפז".[4]
בשנת 2017 הועסקו בבתי המשפט בישראל כ-660 עוזרים משפטיים, מרביתם נשים.
על חלוקת האחריות בין השופט לעוזר המשפטי עמד שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן: "במסגרת שגרת עבודתו של העוזר המשפטי, כותב הוא חוות דעת בתיקים הבאים לפתחו של השופט. למותר לציין, כי את ההחלטה הסופית בתיק מקבל השופט היושב בדין, וחזקה עליו כי בוחן הוא את הדברים באופן מקצועי ועצמאי, תוך פתיחות מחשבתית, לפני קיום הדיון, במהלכו ולאחריו."[5]
בשנת 2023 בשל תנאי העסקה והשכר הנמוך של העוזרים המשפטיים החדשים, נפתח ההסכם הקיבוצי באופן מוגבל לשם עדכון שכרם ושיפור התנאים.
בנוסף על פי נתוני הנהלת בתי המשפט, קיים קושי לגייס עוזרים משפטיים חדשים בשל השכר הנמוך ותנאי השכר שלא תואמים למשפטנים אחרים בשירות המדינה.
William H. Simon, "Judicial Clerkships and Elite Professional Culture", Journal of Legal Education Vol. 36, No. 2 (June 1986), pp. 129-137 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר רישום בחינם לתוכנית MyJSTOR)..
_-_THE_SUPREME_COURT_JUSTICES_AND_THEIR_LAW_CLERKS.jpg)
