קלייר בנט (ג'ניפר אניסטון) היא אישה המתמודדת עם התוצאות של תאונה שהרגה את בנה והותירה אותה נכה חלקית בגלל כאב כרוני. קלייר לא מתמודדת טוב במיוחד עם זעמה וכאבה הפיזי והרגשי, וגורמת להתרחקות של כל מי שקרוב אליה – בעלה עוזב, חבריה מפסיקים לבוא, ואפילו קבוצת התמיכה לכאב כרוני מרחיקה אותה משורותיה. היחידה שנותרת עמה היא סילבנה (בראסה), הסייעת וסוכנת הבית של קלייר, הנאמנה לה מאוד. מאז התאונה, קלייר לא מעזה לשבת זקוף במכונית שלה, אז סילבנה מסיעה אותה לכל מקום. סילבנה מתקשה, אך מצליחה להתמודד עם השתייה, הכדורים, ואי היציבות הרגשית של קלייר.
כשאישה מקבוצת התמיכה, נינה קולינס (קנדריק), מתאבדת – קלייר מפתחת אובססיה, ומתחילה לחקור אודותיה, ולדמיין שיחות עמה כשהיא תחת השפעת התרופות. דרך מניפולציה של חברה נוספת מהקבוצה, אנט (האפמן), היא מקבלת את כתובתה של נינה, והולכת לביתה. שם היא מתיידדת עם בעלה של נינה, רוי (וורת'ינגטון), ובנם.
דרך יחסיה עם הסובבים אותה, שכל אחד מהם גם חווה אובדן או טראומה, וכן חוו עימות או פגיעה מולה – קלייר בוחנת את גבולות החיים והמוות, התמודדות עם כאב והתמכרות, אובדנות, שברון לב וכן גאולה. היא פוסעת בדרך לתיקון יחסיה וחייה, וכך גם משפחתה, ומשפחתה של נינה.
הסרט זכה לביקורות מעורבות מהמבקרים. באתר Rotten Tomatoes, הסרט מחזיק דירוג של 48% על סמך 112 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 5.8/10. על פי הקונצנזוס באתר ,"ב'עוגה',ג'ניפר אניסטון עושה את המירב עם ההזדמנות שהתמהמהה לבוא, לבחון את היכולות הדרמטיות שלה, אך הסרט לוקה בעומק ובחום הנדרשים כדי להמליץ על הסרט, חוץ מאשר לאוהדים הנלהבים ביותר שלה."[2] באתר Metacritic, לסרט יש ציון של 49 מתוך 100, בהתבסס על 34 מבקרים, ציון שמשמעותו "ביקורות מעורבות או ממוצעות".[3]
בהקרנת הבכורה בפסטיבל טורונטו, צוות השחקנים קיבל תשואות בעמידה. ההופעות של ג'ניפר אניסטון ואדריאנה בראסה זכו לשבחים זוהרים מחלק מהמבקרים.[4] פיט המונד ב-Deadline תיאר את ביצועיה של אניסטון כ"טובים באופן קורע לב... באמת שאין טריקים בהופעה הזו. זה חי, אמיתי, נוקב ובלתי צפוי."[5] קלייטון דייוויס, מ-Awards Circuit, תיאר את משחקה של אניסטון כ"הביצועים הטוב ביותר של שחקנית השנה... הופעתה של אניסטון היא משהו שרוב השחקניות מתפללות שיוכלו להגיע אליו, אך לא מתקרבות."[6] בביקורת שלו ב-HitFix, גרגורי אלווד כתב כי "אניסטון גורמת לך להאמין בכאבה של קלייר. היא גורמת לך להאמין שהדמות הזאת הגיעה לנקודת השפל, ושרק היא יכולה למשוך את עצמה משם. אין סצנת אוסקר. אין התקף בכי מאסיבי. זוהי הופעה שלמה מההתחלה ועד הסוף, ומגיע לה את השבחים הראויים על כך."[7] שרי לינדן, בלוס אנג'לס טיימס, דיבר בשבח הפיזיקליות שבהופעתה של אניסטון, והתזמון המושלם בו העבירה את ההומור השחור של הדמות.[8]
.jpg)
