סרבן מצפוני הוא יחיד הטוען לזכות לסרב לשירות צבאי על בסיס חופש המחשבה, טעמי מצפון ו/או דת. חלק מן הסרבנים המצפוניים מבססים את זכותם על פרשנות סעיף 18 באמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, טענה שהתקבלה בחלק ממדינות העולם, אף שהאמנה אינה מכירה במפורש בזכות זו[1]. בחלק ממדינות העולם ניתנת לסרבני מצפוני האפשרות לשירות אזרחי, כתחליף לשירות צבאי. חלק מהסרבנים המצפוניים רואים בעצמם פציפיסטים, או בעלי עמדה של אי-התערבות, אי-התנגדות, ואנטי-מיליטריזם.
הגדרת סירוב מטעמי מצפון הורחבה באופן רשמי ב-8 במרץ 1995 בהחלטה 1995/83 של נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם[2] אשר קבעה כי "אין למנוע מבני אדם החייבים בשרות צבאי את הזכות לסרוב מטעמי מצפון לשירות צבאי"[3]. קביעה זו אושרה פעם נוספת בשנת 1998 כאשר מסמך נציב האו"ם לזכויות אדם פרסם את המסמך: "סרבנות מצפונית לשירות צבאי, החלטה 1998/77 של נציבות האומות המאוחדות על זכויות אדם" ובו הכיר באופן רשמי ב"בני אדם הנמצאים בשרות צבאי ועשויים לגבש סרבנות מטעמים מצפוניים."[4][5].
האומות המאוחדות
הזכות להביא לידי ביטוי את מצפונו של אדם מצאה ביטוי בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר1948. סעיף 18 להכרזה קובע: "כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו - לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."
בשנת 1976 נכנסה לתוקף אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. אמנה זו מבוססת על ההכרזה לכל באי עולם ונוסחה לראשונה בשנת 1966. מדינות אשר חתמו על האמנה מחויבות להוראותיה. סעיף 18 לאמנה פותח במילים: "לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת..."[7]. אולם האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות לא דנה במפורש בסרבנים מצפוניים על רקע התנגדותן של חלק מן המדינות החברות להכרה בזכות זו בטענה כי שרות צבאי הוא בגדר חובה מוסרית וכי סרוב לשירות עלול לסכן את שלום הציבור בעיתות מלחמה[8].
ב-30 ביולי 1993 פורסמה באומות המאוחדות הבהרה מפורשת של האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, בידי ועדת האו"ם לזכויות אדם, ולפיה: "האמנה אינה מתייחסת ישירות לסרבנות מצפונית, אולם הוועדה מאמינה כי ניתן להסיק קיומה של זכות כזו מסעיף 18, בכך שהחובה לעשות שימוש בכוח קטלני עלולה ליצור קונפליקט חמור עם חופש המצפון והזכות לבטא את דתו ואמונתו של הפרט."[9]. בשנת 2006 החליטה הוועדה ברוב דעות כי קיימת זכות לסרבנות מצפונית מכוח סעיף 18 לאמנה[10].
בשנת 1998 שבה נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם על הצהרות מוקדמות יותר שפורסמו מטעם האו"ם והדגישה כי על המדינות החברות "...להימנע מלהטיל על סרבנים מצפוניים עונשי מאסר וענישה חוזרת ונשנית על שהם מסרבים לבצע שרות צבאי, ומזכירה כי אין למצוא אדם אשם או נושא בעונש על עבירה שעליה כבר הורשע, או זוכה, בדין חלוט בהתאם לחוק וההליך הפלילי בכל מדינה."[11]. באותו מסמך מעודדת הנציבות את המדינות החברות להעניק מקלט לפליטים שנמלטו מארצם על רקע סירובם לשירות צבאי מטעמי מצפון.
מניעי דת נוצריים
הנימוקים להתנגדות לשירות צבאי הם רבים ומגוונים. רבים מן הסרבנים המצפוניים תולים את התנגדותם על בסיס דת. הנוצרים הדבקים באוניברסליזם יוניטריאני מתנגדים למלחמה על יסוד העיקרון השישי ולפיו: ”המטרה של קהילה בינלאומית עם חירות, שלום וצדק לכל”. כנסיות נוצריות פציפיסטיות בהן: אגודת הידידים (הקווייקרים), מנוניטים, והאמיש, מתנגדים למלחמה על יסוד האמונה כי האמונה הנוצרית אינה מתיישבת עם פעולה לוחמנית כיוון שישו עודד את מאמיניו לאהוב את אויביהם ולהתנגד למעשי אלימות. מאז מלחמת האזרחים האמריקאית נודעו חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי בהתנגדותם להשתתפות בכוחות הלוחמים ובחרו לעבוד בבתי חולים ובתפקידי חובשים ולא בתפקידים קרביים, זאת בעידוד הכנסייה. חברי עדי יהוה ואחוות ישו, אף שאינם פציפיסטים במובן המלא של המונח, נמנעים מללמוד את אמנות הלחימה.
