סטיב ברוס

סטיב ברוס
Steve Bruce

מידע אישי
לידה	31 בדצמבר 1960 (בן 63) קורברידג', הממלכה המאוחדת
גובה	1.83 מטרים
עמדה	בלם
מועדוני נוער
1977–1978 ג'ילינגהאם
מועדונים מקצועיים כשחקן*
שנים מועדונים הופעות (ש)
1978–1984 1984–1987 1987–1996 1996–1998 1998–1999 ג'ילינגהאם נוריץ' סיטי מנצ'סטר יונייטד ברמינגהאם סיטי שפילד יונייטד 205 (29) 141 (14) 309 (36) 72 (2) 10 (0)
קבוצות כמאמן
1998–1999 1999–2000 2001 2001 2001–2007 2007–2009 2009–2011 2012–2016 2016–2018 2019 2019–2021 2022 2024– שפילד יונייטד האדרספילד טאון ויגאן את'לטיק קריסטל פאלאס ברמינגהאם סיטי ויגאן את'לטיק סנדרלנד האל סיטי אסטון וילה שפילד ונסדיי ניוקאסל יונייטד וסט ברומיץ' אלביון בלקפול
* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

סטיבן רוג'ר "סטיב" ברוס (באנגלית: Stephen Roger "Steve" Bruce; נולד ב-31 בדצמבר 1960) הוא כדורגלן עבר אנגלי ששיחק בעמדת הבלם וכיום משמש כמאמנה של בלקפול מהפוטבול ליג הראשונה.

ברוס נחשב לכדורגלן מבטיח בילדותו, אך נדחה על ידי מספר רב של מועדוני כדורגל מקצועיים והיה על סף עזיבת המשחק. לבסוף הצטרף לג'ילינגהאם בשנת 1978, ושיחק למעלה מ-200 משחקים במדי הקבוצה במהלך הקריירה שלו, עד שעבר לנוריץ' סיטי ב-1984.

ב-1987 עבר ברוס לקבוצת מנצ'סטר יונייטד, במדיה נחל הצלחות גדולות, בדמות זכיות באליפות הפרמייר ליג ובמספר גביעים אנגליים וגביעי הפוטבול ליג. הוא אף היה לכדורגלן האנגלי הראשון במאה ה-20 המכהן כקפטן של קבוצה שזוכה בדאבל. על אף הצטיינותו במדי מנצ'סטר יונייטד, הוא מעולם לא שיחק בנבחרת אנגליה. ברוס נחשב על ידי פרשנים וחובבי כדורגל רבים לאחד מהכדורגלנים האנגלים הטובים ביותר בשנות ה-80 וה-90 שמעולם לא הופיעו בנבחרת אנגליה הבוגרת.

בשנת 1998 החל ברוס בקריירה כמאמן בקבוצת שפילד יונייטד, לפני שעבר לשמש כמאמן לתקופות קצרות במועדונים האדרספילד טאון, ויגאן את'לטיק וקריסטל פאלאס. ב-2001 הוא עבר לברמינגהאם סיטי, והצעיד אותה להעפלה לפרמייר ליג במהלך שש העונות בהן שימש כמאמנה. ב-2007 עזב ברוס את ברמינגהאם ועבר לאמן בפעם השנייה את ויגאן, לפני שב-2009 עבר לאמן את סנדרלנד. בשנת 2012 עבר לאמן קבוצת האל סיטי, ובין 2016 ל-2018 אימן ברוס את אסטון וילה.

ראשית חייו

סטיב ברוס נולד בקוברידג' שבנורת'מברלנד לג'ו ולשינה ברוס, והיה הבכור מבין שני ילדיהם. לעומת אביו שהיה אנגלי, אמו נולדה בבנגור שבצפון אירלנד. המשפחה התגוררה בדייסי היל שליד עיירת ולסנד, וברוס למד בילדותו ב"בית הספר בנפילד".

ברוס, שהיה בילדותו אוהד של ניוקאסל יונייטד, נהג להתגנב לאצטדיון סנט ג'יימס פארק מבלי לשלם על מנת לצפות במשחקי קבוצתו האהודה. הוא אמר על כך בעתיד: "תמיד הייתי נער של ניוקאסל וכשהייתי ילד, זחלתי מתחת לשערים על מנת להיכנס ולנסות לחסוך כסף. היא הייתה הקבוצה שלי".^[1] בדומה למספר כדורגלנים מקצוענים אחרים לעתיד, ברוס שיחק כדורגל ב"מועדון הילדים של ולסנד". הוא אף נכלל בנבחרת המייצגת של בתי הספר של ניוקאסל, ובגיל 13 היה אחד ממספר ילדים מאותה הנבחרת שהלכו לצד השחקנים בגמר גביע הפוטבול ליג באצטדיון ומבלי ב-1974.‏^[2]

מאוחר יותר ניסה ברוס להתקבל למספר מועדוני כדורגל מקצועניים, כדוגמת ניוקאסל יונייטד, סנדרלנד, דרבי קאונטי וסאות'ספורט, אך לאחר שנדחה על ידי כולם, התעניין בעבודה בחברת מספנות. אף על פי כן, הוא קיבל הצעה להיבחן במועדון ג'ילינגהאם מהליגה השלישית של הפוטבול ליג, אשר מאמנה, גרי סומרס, צפה בברוס משחק בטורניר כדורגל בינלאומי.^[3] הוא הגיע למבחנים בג'ילינגהאם יחד עם חברו למועדון בוולסנד וכדורגלן מקצועני אחר לעתיד, פיטר בירדסלי, והצליח להתקבל למחלקת הנוער של המועדון. באותה תקופה שיחק ברוס בתפקיד הקשר, אך הוסט מאוחר יותר לעמדת מרכז ההגנה על ידי מנהל מחלקת הנוער של ג'ילינגהאם, ביל קולינס. מהלך זה הוגדר על ידי ברוס כבעל ההשפעה הגדולה ביותר על הקריירה שלו.^[4]

קריירה ככדורגלן

ג'ילינגהאם

אצטדיון פריסטפילד, מגרשה הביתי של ג'ילינגהאם, שבו החל ברוס את הקריירה שלו

בעונת 1978/1979 שיחק ברוס בקבוצת המילואים של ג'ילינגהאם, ואף על פי ששיחק בתפקיד הגנתי, היה הכובש המצטיין של הקבוצה לאחר שהבקיע 18 שערים. בינואר 1979 נבחר ברוס לשחק בנבחרת הנוער של אנגליה, וערך במדיה שמונה הופעות בסך הכול. הוא השתתף עמה באליפות אירופה עד גיל 18 ב-1980. במאי 1979 היה ברוס קרוב לערוך את הופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת של ג'ילינגהאם, אך מאחר שג'לינגהאם נאבקה על העלייה מהליגה השלישית, החליט סומרס לבסוף כי ברוס עדיין אינו מתאים לעמוד בלחץ של קבוצת הבוגרים.^[5] הוא ערך לבסוף את הופעת הבכורה שלו במשחק מול לוטון טאון בגביע הפוטבול ליג באוגוסט אותה שנה והותיר רושם מיידי על הקבוצה, כאשר זכה בתואר שחקן העונה של המועדון בסיום עונת 1979/1980.^[6] הוא המשיך ושיחק למעלה מ-200 משחקים עבור ג'ילינגהאם, ונבחר פעמיים לשחקן העונה בליגה השלישית על ידי איגוד שחקני הכדורגל (PFA).

לאחר שנודע לו שזכה להתעניינות ממספר קבוצות בליגות הבכירות באנגליה, החליט ברוס שלא לחדש את חוזהו בג'ילינגהאם, שהיה אמור להסתיים בסוף עונת 1983/1984. במשחק של קבוצתו נגד ניופורט קאונטי באפריל 1983, ניסה ברוס, ברגע של זעם, לפצוע במתכוון את שחקנה של היריבה, אך באופן מביך הסתבך ושבר דווקא את רגלו של עצמו. פציעה זו השביתה אותו ממשחק לשישה חודשים.^[7] לאחר חזרתו סייע ברוס לקבוצתו להשיג שתי תוצאות תיקו נגד אברטון בגביע ה-FA ב-1984, ומשך את עינהם של מספר סקואטים מקבוצות בליגה הראשונה.^[4]

ארתור קוקס, מאמנה של ניוקאסל יונייטד באותו זמן, הביע התעניינות בצירופו של ברוס לקבוצתו, אך לבסוף התפטר מתפקידו לפני שנעשה כל צעד להחתמת השחקן במועדון. לבסוף חתם ברוס בקבוצת נוריץ' סיטי באוגוסט 1984, תמורת סכום שהוערך ב-125,000 או 135,000 לירות שטרלינג.^[8]‏^[9]

נוריץ' סיטי

ברוס בימיו בנוריץ' סיטי

בעונתו הראשונה בנוריץ סיטי, 1984/1985, לקח ברוס חלק חשוב בזכיית הקבוצה בגביע הפוטבול ליג - הוא כבש את שער הניצחון של קבוצתו בשלב חצי הגמר, נגד היריבה המקומית איפסוויץ' טאון, ונבחר לשחקן המצטיין בניצחון על סנדרלנד במשחק הגמר.^[10] ברוס אף נבחר באותה עונה לשחקן העונה של המועדון, אך לא הצליח למנוע את ירידת קבוצתו לליגה השנייה. ברוס השתתף בכל משחקיה של נוריץ' בעונת 1985/1986, וסייע לקבוצה להעפיל בחזרה לליגה הראשונה, עונה אחת בלבד לאחר שירדה משם. לאחר אותה עונה הוא נבחר להחליף את דייב ווטסון שעזב בתור קפטן הקבוצה. בעונה שלאחר מכן סייע ברוס לנוריץ' לסיים במקום החמישי בליגה הבכירה - הישגה הגדול ביותר אי פעם.^[11]

בשנת 1987 נבחר ברוס לשמש כקפטן של נבחרת אנגליה ב' במשחק נגד הנבחרת הלאומית של מלטה, אך הייתה זו הפעם היחידה שבה ייצג את אנגליה במדים הבינלאומיים. רבים החשיבו אותו לאחד משחקני ההגנה הטובים ביותר של אותה תקופה, שלא שיחקו בנבחרת הלאומית של אנגליה.^[12]‏^[13] ברוס עצמו תיאר זאת מאוחר יותר: "נפגשתי עם מאמן נבחרת אנגליה דאז, בובי רובסון, בבנפיקה. הוא בא אליי ואמר 'אני צריך לתת לך הופעות משחק'. זה היה יפה לשמוע זאת, אך זה עדיין לא הביא לי אף הופעה אחת... תמיד הייתי קצת מאוכזב שלא קיבלתי אף הופעה".^[14]

לקראת סוף 1987 משך ברוס את תשומת לבם של מספר מועדוני כדורגל בכירים, כאשר הקבוצות מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם הוטספר, צ'לסי וריינג'רס התעניינו בצירופו לשורותיהן.^[15] מנצ'סטר יונייטד הפכה במהירות לקבוצה המובילה במרוץ להחתמתו, וברוס אף הדגיש בפומבי את תשוקתו לחתום במועדון.^[16] לאחר משא ומתן ארוך בין הנהלות שני המועדונים ועם ברוס עצמו, הועבר ברוס למנצ'סטר יונייטד ב-17 בדצמבר, תמורת סכום של כ-800,000 לירות שטרלינג^[8] אוהדי נוריץ' סיטי הכירו ברבות הימים את ברוס על תרומתו למועדון, ובחרו בו להיכנס להיכל התהילה של נוריץ' סיטי בשנת 2002.

מנצ'סטר יונייטד

ברוס ערך את הופעת הבכורה שלו במנצ'סטר יונייטד בניצחון 1–2 על פורטסמות' ב-19 בדצמבר 1987, ושיחק ב-21 מתוך 22 המשחקים של הקבוצה עד לסיום העונה. הוא סייע לקבוצה לסיים במקום השני בליגה הראשונה, לראשונה מאז 1980.‏^[17] עם זאת, בעונה הבאה סיימה מנצ'סטר יונייטד רק במרכז הטבלה, מה שהוביל את המאמן אלכס פרגוסון לצרף מספר שחקנים חדשים לקבוצה. אחד מהם היה גארי פליסטר, שהצטרף לקבוצה ממידלסברו באוגוסט 1989. השילוב של ברוס עם פליסטר במרכז ההגנה היה מוצלח מאוד, והוגדר ב-2006 על ידי גארי נוויל, קפטן המועדון מאוחר יותר, בתור השילוב ההגנתי הטוב בתולדות מנצ'סטר יונייטד.^[18] ברוס סייע למנצ'סטר לזכות בגביע ה-FA בעונת 1989/1990, לאחר ניצחון על קריסטל פאלאס במשחק חוזר בגמר.

לאחר שהוסרה ההשעיה בת חמש-השנים מהמפעלים האירופיים שהוטלה על המועדונים האנגלים, השעיה שנגרמה כתוצאה מאסון הייזל, הייתה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה האנגלית הראשונה שנכנסה לגביע אירופה למחזיקות גביע בעונת 1990/1991.^[19] ברוס השתתף בקביעות במשחקי קבוצתו והבקיע לזכותה שלושה שערים, בדרכה של הקבוצה להעפלה לגמר הטורניר, מול ברצלונה הספרדית. מנצ'סטר ניצחה 1–2 במשחק וזכתה בגביע. מאוחר יותר הפסיד ברוס עם קבוצתו בגמר גביע הפוטבול ליג לקבוצת שפילד ונסדיי מהליגה השנייה, וכך נמנע מזכייה בתואר השני שלו באותה עונה. עונה זו הייתה הטובה ביותר של ברוס מבחינת כיבושי השערים - הוא הבקיע 13 פעמים באותה עונה במסגרת הליגה הראשונה, ו-19 פעמים בכל המסגרות.^[20]

ברוס במהלך תקופתו במנצ'סטר יונייטד

ברוס נעדר ממשחק למשך מספר שבועות בעונת 1991/1992 בשל פציעה, לאחר שעבר ניתוח בשל בעיה מתמשכת בבקע.^[21] לאחר מאבק מתמשך על האליפות, הקדימה לידס יונייטד את מנצ'סטר בדרך לתואר, בפער של ארבע נקודות בלבד. עם זאת, ברוס סייע למנצ'סטר יונייטד לזכות בגביע הפוטבול ליג הראשון בתולדותיה באפריל 1992, ואף ענד את סרט הקפטן של הקבוצה במהלך משחק הגמר, במקומו של בריאן רובסון הפצוע. רובסון המשיך לסבול מפציעות גם במהלך עונת 1992/1993, ובעקבות כך המשיך ברוס לשמש כקפטן במרבית המשחקים בעונה הראשונה של הפרמייר ליג החדשה.^[14] ברוס היה שותף לזכייתה של מנצ'סטר יונייטד באליפות הראשונה בתולדות הפרמייר ליג, שהייתה גם אליפות אנגליה הראשונה של המועדון מאז 1967 והאליפות הראשונה בקריירה של ברוס עצמו. ברוס הבקיע צמד שערים בניצחון על שפילד ונסדיי, שהבטיח לקבוצה את האליפות, וקיבל את גביע האליפות כקפטן לאחר הניצחון על בלקברן רוברס ב-3 במאי.

בשל הצלחתו הרבה במדי מנצ'סטר יונייטד, יצר ברוס קשר עם ג'ק צ'רלטון, מאמן נבחרת אירלנד דאז, אשר גילה שבשל מקום הלידה של אמו, ברוס רשאי לשחק עבור אירלנד. ברוס תיאר מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו כי מחקירה שנערכה בעקבות הצעה זו עלה, כי על אף שהופעתו הבודדת של ברוס במסגרת נבחרת אנגליה ב' לא נחשבת כשיקול, הופעותיו במדי נבחרת הנוער של אנגליה בטורניר רשמי שאורגן על ידי אופ"א, אוסרות עליו לשחק במדי נבחרת לאומית של ארץ אחרת.^[22] ברוס טען, עם זאת, שמעצמו סירב לשחק עבור אירלנד מאחר שהדבר היה יוצר בעיה למועדונו באותה עת, כאשר הנהלת הפרמייר ליג הטילה הגבלה על מספר השחקנים הזרים שיכולה כל קבוצה לכלול בסגל שלה.^[23]

מנצ'סטר יונייטד הפגינה שליטה בכדורגל האנגלי בעונת 1993/1994, כאשר זכתה באליפות שנייה ברציפות של הפרמייר ליג, וזכתה גם בגביע ה-FA לאחר ניצחון על צ'לסי בגמר. בכך הפכה יונייטד לקבוצה האנגלית הרביעית בלבד שזוכה בדאבל במאה ה-20, וברוס היה לאנגלי הראשון המכהן כקפטן של קבוצה המגיעה להישג זה.^[24]‏^[25] עונת 1994/1995, לעומת זאת, הייתה מאכזבת למדי עבור ברוס וקבוצתו. מנצ'סטר לא הצליחה להשיג אליפות שלישית ברציפות לאחר שנכנעה לבלקברן רוברס במאבק על התואר, והפסידה לאברטון במשחק הגמר של גביע ה-FA.

במהלך העונה שלאחר מכן, כאשר היה בגיל מתקדם מאוד, קיבל ברוס הצעות משלוש קבוצות שונות לשמש כמאמנן, אך פרגוסון ביקש ממנו שלא להישמע להצעות אלו מאחר שסבר שלברוס עדיין תפקיד מרכזי בקבוצתו.^[26] ברוס ערך 30 הופעות במהלך אותה עונה, וסייע למנצ'סטר למחוק פער של עשרים נקודות מניוקאסל יונייטד בטבלה, ולזכות באליפות הפרמייר ליג השלישית שלה. עם זאת, שבוע לאחר הזכייה באליפות הוא נעדר מסגל הקבוצה בגמר גביע ה-FA, בשל פציעה קלה ממנה סבל. בסיום המשחק אריק קאנטונה, שהיה קפטן הקבוצה וכבש את השער היחיד בניצחון על ליברפול, נתן לברוס להניף את הגביע במקומו, אך ברוס סירב.^[27] פרגוסון סבר לאחר מכן כי השתמטות זו של ברוס הייתה סימן לכך שתקופתו במועדון קרובה לסיום.^[28]

ברוס עצמו האמין כי בגיל 35, הוא לא יצליח להשיג מקום בסגל מנצ'סטר יונייטד בעונה הבאה, האחרונה שנותרה מחוזהו במועדון.^[29] הוא בחר לעבור לקבוצת ברמינגהאם סיטי מהליגה הראשונה של הפוטבול ליג (שהיוותה כעת את הדרגה השנייה במבנה הליגות, לאחר הפרמייר ליג), וחתם על חוזה ששוויו הוערך בשני מיליון לירות שטרלינג על פני שתי עונות. גובה החוזה הפך את ברוס לאחד מהשחקנים בעלי השכר הגבוה ביותר בכדורגל האנגלי.^[28]

סיום הקריירה

ברוס היה אחד מחמישה שחקנים שצירף מאמן ברמינגהאם, טרבור פרנסיס, במטרה להוסיף ניסיון לסגל הקבוצה ולהפוך אותה למועמדת חזקה להעפלה לפרמייר ליג. ברוס מונה עם הגעתו לקפטן ברמינגהאם, אך תקופתו בקבוצה הייתה רצופה בסכסוכים ומחלוקות עם פרנסיס.^[30] מנהל המועדון, דייוויד סאליבן, הכחיש בפומבי שמועות על מינוי אפשרי של ברוס למאמן ברמינגהאם במקום פרנסיס.^[31] במהלך עונת 1997/1998 נותר ברוס מחוץ לסגל קבוצתו לראשונה בקריירה שלו, במשחק נגד קבוצתו לשעבר ג'ילינגהאם, וטען כי הוא פגוע ועצוב על השמטתו מהמשחק.^[32] החל מנובמבר 1997 הוא הושאר מחוץ לסגל לעיתים תכופות, והשמטתו מהמשחק מול נוטינגהאם פורסט גרמה למלחמה תקשורתית גדולה, שגררה אחריה שמועות חוזרות על אפשרות לפיטוריו של פרנסיס ומינוי ברוס לתפקיד המאמן עד לסיום העונה.^[33]

בסיום אותה עונה האריך ברוס בעונה אחת את חוזהו בברמינגהאם, בתמורה למשכורת קטנה יותר, אך כלל בחוזה סעיף המאפשר לו לעזוב את המועדון לטובת משרת אימון. באותו זמן נקשר שמו של ברוס לתפקידי מאמן פנויים במספר מועדונים, כדוגמת ויגאן את'לטיק ומועדונו לשעבר נוריץ' סיטי, אשר שניהם נפגשו איתו לראיונות עבודה.^[34]‏^[35] לבסוף, בחר ברוס לשמש בתפקיד שחקן-מאמן בקבוצת שפילד יונייטד, ומונה לתפקיד החדש ב-1 ביולי 1998. לאחר 11 משחקים במדי שפילד הודיע ברוס על פרישתו בתור שחקן, וערך את הופעתו האחרונה בקריירה במשחק הביתי מול סנדרלנד ב-28 בנובמבר.

סגנון משחק

במהלך החלק ההתחלתי של הקריירה שלו, התאפיין ברוס לעיתים בסגנון משחק נלהב יתר על המידה, שתואר על ידו עצמו כ"משתולל" וגרם לו לבעיות משמעת. מאוחר יותר הוא התפתח לשחקן יציב ואמין המתמחה בכל תחומי הכדורגל, והוגדר כ"שחקן הגון ביותר שהצליח לעשות הרבה מיכולת טבעית מוגבלת".^[36] בתקופת השיא שלו הוא ניחן במסירותיו המחושבות והמדויקות של הכדור, וכן ביכולתו לשלוט בכדור תחת לחץ שמופעל עליו, לעיתים אף עם החזה. באותה תקופה, שחקן ליברפול מרק רייט נחשב לבלם היחיד שמסוגל להגיע לרמת המשחק הגבוהה של ברוס.^[21]

ברוס נודע גם בשל כמות השערים הגבוהה והבלתי רגילה שהבקיע ביחס לבלם. הדבר נגרם כתוצאה משילוב של יכולת ה"נגיחה" החזקה שלו ושל התמחותו בבעיטות עונשין. על אף שהתאפיין במספר מגבלות במשחקו, כגון מהירות הריצה המוגבלת שלו עליה ספג ביקורות, נחשב ברוס ל"לב" ההגנה במהלך תקופתו במנצ'סטר יונייטד, בשל האומץ והנכונות הגדולה שלו לשמור על שחקנים יריבים.^[37] הוא נודע גם בשל מקרים רבים בהם המשיך לשחק על אף שהיה פצוע, ובהם חזרתו לשחק לתקופה קצרה במנצ'סטר יונייטד ב-1992 בעת שעמד בפני ניתוח בבקע על מנת להחלים מפציעה. הרוח האיתנה ויכולות ההנהגה של ברוס היו חשובות עבור הקבוצה של מנצ'סטר יונייטד, ומאמנה אלכס פרגוסון תיאר אותו כ"לב ונחישות".^[38]

קריירה כמאמן

בעונתו הראשונה כמאמן הקבוצה, הוביל ברוס את שפילד יונייטד למקום השמיני בליגה הראשונה של הפוטבול ליג, תשע נקודות מתחת למקום המוביל לפלייאוף ההעפלה לפרמייר ליג. במאי 1999 התפטר ברוס משפילד לאחר עונה אחת בלבד בתפקידו, והאשים את הנהלת הקבוצה בסכסוכים ששררו בה ובהיעדר תקציב מספק לרכישת שחקנים. לאחר מכן הוא עמד בפני עזיבת הכדורגל לטובת תפקיד בטלוויזיה, אך לבסוף שוכנע על ידי בעלי האדרספילד טאון - קבוצה אחרת בליגה הראשונה - להגיע לשמש כמאמן המועדון.

בראשיתה של עונת 1999/2000 השיגה האדרספילד רצף של שישה ניצחונות. היא ניצבה במקום השלישי בליגה בחודש נובמבר, אך בהמשך העונה ירדה ביכולתה ולא הצליחה להגיע לפלייאוף. הקבוצה המשיכה להציג יכולת חלשה בתחילת עונת 2000/2001, כאשר השיגה שש נקודות בלבד ב-11 משחקים, וברוס פוטר מתפקידו באוקטובר 2000. מאוחר יותר הוא נקלע לוויכוח תקשורתי עם בעלי האדרספילד, שהאשים אותו בבזבוז כסף ובאגו.^[39] על אף שברוס היה מועמד להתמנות למאמן קווינס פארק ריינג'רס, הוא לא חזר לתפקיד בכדורגל עד שמונה למאמן ויגאן את'לטיק באפריל 2001. הקבוצה הצליחה להעפיל לפלייאוף, שם הודחה בשלב חצי הגמר. ברוס התפטר מוויגאן מיד לאחר אותה הדחה ולאחר שכיהן חודשיים בלבד בתפקידו במועדון. זמן קצר לאחד מכן הוא מונה למאמן קריסטל פאלאס.

על אף פתיחה חזקה של עונת 2001/2002, שבעקבותיה הובילה קריסטל פאלאס את טבלת הליגה הראשונה, הודיע ברוס על התפטרותו לאחר שלושה חודשים בלבד בתפקיד, וחזר לאמן את ברמינגהאם סיטי. עד להגעתו של ברוס הייתה ברמינגהאם קבוצת מרכז-טבלה בליגה, אך היא השיגה רצף ארוך של משחקים ללא הפסד וסיימה את העונה עם העפלה לפרמייר ליג, לאחר ניצחון על נוריץ' סיטי, קבוצתו של ברוס כשחקן, בגמר הפלייאוף בדו-קרב בעיטות עונשין. בתחילת עונת 2002/2003 ניצבה ברמינגהאם בתחתית טבלת הפרמייר ליג, אך החתמתו המוצלחת של כריסטוף דוגארי בברמינגהאם סייעה לקבוצה להישאר בליגה.

עונת 2003/2004 נפתחה טוב מאוד עבור ברמינגהאם. הקבוצה הגיעה בשיאה עד למקום הרביעי בליגה, אך לבסוף סיימה את העונה במקום העשירי בלבד. למרות אכזבה זו, בקיץ 2004 הוארך חוזהו של ברוס בחמש שנים נוספות. עם זאת, לאחר ארבע עונות בהן שהה ברוס עם ברמינגהאם בליגה הבכירה, ירדה הקבוצה לאליפות הפוטבול ליג^[40] בעונת 2005/2006. ברוס נשאר בתפקידו גם לאחר הירידה, וסייע לקבוצה להעפיל בחזרה לפרמייר ליג כבר בעונה הבאה, 2006/2007.

בנובמבר 2007 עזב ברוס את ברמינגהאם לאחר שבע שנים כמאמן הקבוצה, וחזר לאמן את ויגאן את'לטיק. הוא הוביל את ויגאן להישארות בפרמייר ליג בסיום עונת 2007/2008, לאחר שהקבוצה נאבקה במשך כל העונה באזור התחתית של הליגה. בעונה שלאחר מכן הוא הוביל את ויגאן למקום ה-11 בליגה, על אף שאיבד במהלך העונה את הקשר וילסון פאלאסיוס שעבר לטוטנהאם הוטספר. ביוני 2009 מונה ברוס למאמנה של סנדרלנד, תפקיד בו שימש עד לפיטוריו בנובמבר 2011. משנת 2012 עד 2016 אימן את קבוצת האל סיטי. החל משנת 2016 מאמן ברוס את אסטון וילה. באוקטובר 2018 פוטר מתפקידו.

בפברואר 2019 מונה למאמנה של שפילד ונסדיי מהצ'מפיונשיפ. ב-15 ביולי 2019 עזב את תפקידו כמאמן ונסדיי ויומיים לאחר מכן מונה ברוס למאמנה של ניוקאסל יונייטד מהפרמייר ליג.^[41] באוקטובר 2021 פוטר מתפקידו לאחר רכישת המועדון על ידי בעלים חדשים מערב הסעודית.

ב-3 בפברואר 2022 מונה למאמנה של וסט ברומיץ' אלביון מהצ'מפיונשיפ.

מחוץ לכדורגל

ברוס נשוי מאז פברואר 1983 ליינט, שהגיעה גם היא מאזור הקסהאם, ולמדה באותו בית הספר שבו למד ברוס.^[42] לזוג שני ילדים: אלכס (יליד 1984) ואמי (ילידת 1987). אלכס הוא כדורגלן מקצועי גם הוא, שמשחק באיפסוויץ' טאון. הוא שיחק בעבר תחת אימונו של אביו בברמינגהאם סיטי, אך עזב את המועדון ב-2006, בשל האשמות על פרוטקציות שהעניק לו אביו. בספטמבר 2004 היה סטיב ברוס מעורב בקטטה מחוץ לביתו, מול שני אנשים שניסו לגנוב את הרכב של בתו אמי. תקרית זו הותירה אותו עם פצעים בפנים, אך לא מנעה ממנו לעמוד על הקווים במשחק פרמייר ליג יום לאחר מכן.^[43]

בנוסף לאוטוביוגרפיה שכתב בשם "Heading for Victory", ברוס פרסם במהלך חייו שלוש נובלות, שנקראו "Sweeper!",‏ "Defender!" (מגן!) ו"Striker!" (חלוץ!). שלוש נובלות אלו מתארות באופן עלילתי את קורותיו של המאמן-שחקן הבדיוני סטיב בארנס.

סטטיסטיקות כשחקן

הופעות במועדונים^[44]‏

מועדון	עונה	ליגה		גביע ה-FA		גביע הליגה		תחרויות אירופיות		אחר		סך הכול
		הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים	הופעות	שערים
ג'ילינגהאם	1979/1980	40	6	0	0	4	2	0	0	0	0	44	8
	1980/1981	41	4	1	0	4	3	0	0	0	0	46	7
	1981/1982	45	6	5	1	2	0	0	0	3	1	55	8
	1982/1983	39	7	2	0	5	1	0	0	0	0	46	8
	1983/1984	40	6	6	1	0	0	0	0	0	0	46	7
נוריץ' סיטי	1984/1985	39	1	5	1	9	3	0	0	0	0	53	5
	1985/1986	42	8	1	0	4	2	0	0	6	0	53	10
	1986/1987	41	3	3	0	4	0	0	0	4	0	52	3
	1987/1988	19	2	0	0	3	1	0	0	0	0	22	3
מנצ'סטר יונייטד	1987/1988	21	2	3	0	0	0	0	0	0	0	24	2
	1988/1989	38	2	7	1	3	1	0	0	0	0	48	4
	1989/1990	34	3	7	0	2	0	0	0	0	0	43	3
	1990/1991	31	13	3	0	7	2	8	4	1	0	50	19
	1991/1992	37	5	1	0	7	1	4	0	1	0	50	6
	1992/1993	42	5	3	0	3	0	2	0	0	0	50	5
	1993/1994	41	3	7	0	9	2	4	2	1	0	62	7
	1994/1995	35	2	5	2	1	0	6	0	1	0	48	4
	1995/1996	30	1	5	0	2	0	2	0	0	0	39	1
ברמינגהאם סיטי	1996/1997	32	0	3	1	4	0	0	0	0	0	39	1
	1997/1998	40	2	3	0	2	0	0	0	0	0	45	2
שפילד יונייטד	1998/1999	10	0	0	0	1	0	0	0	0	0	11	0
סך הכול בקריירה		737	81	70	7	76	18	26	6	17	1	926	113

תארים

נוריץ' סיטי

• הליגה השנייה של הפוטבול ליג: 1985/1986
• גביע הפוטבול ליג: 1984/1985

מנצ'סטר יונייטד

• פרמייר ליג (3): 1992/1993, 1993/1994, 1995/1996
• גביע ה-FA ‏(2): 1989/1990, 1993/1994, 1995/1996
• גביע הפוטבול ליג: 1991/1992
• מגן הצדקה: 1990 (משותף), 1993, 1994
• גביע אירופה למחזיקות גביע: 1990/1991
• הסופר קאפ האירופי: 1991

תארים אישיים

• נבחרת העונה בליגה האנגלית: 1995/1996
• "הנבחרת המקומית של העשור" בפרמייר ליג (2003)
• מאמן החודש בפרמייר ליג: אפריל 2021

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטיב ברוס בוויקישיתוף

• סטיב ברוס, באתר Transfermarkt
• סטיב ברוס, באתר Soccerway
• סטיב ברוס, באתר BDFutbol
• סטיב ברוס, באתר WorldFootball.net
• סטיב ברוס, באתר FootballDatabase.eu
• פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
• סטיב ברוס באתר ESPN

הערות שוליים

1. Manchester United F.C., Tyne Travellers: Part I, 3.10.2006
2. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 74
3. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 39–40
4. Gillingham F.C., Past Players: Steve Bruce
5. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 53
6. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 57
7. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 62
8. BBC Sport, Steve Bruce in focus, 31.05.2001 (הקישור אינו פעיל, 21.3.2011)
9. The Daily Telegraph, Steve Bruce helps Wigan Athletic stop the rot, 2.12.2007
10. Sunday Times, Norwich win the League Cup, 1985 – Caught in time, 28.09.2003
11. Norwich City F.C., History 1986/1995
12. Sunday Mirror, "Football: Steve Bruce's Path to Top
13. The Independent, Football: Upson's choice puts the down days in the past, 16.03.2003
14. Malley, Frank (1993). Champions: The Story of Manchester United's Winning Season. Simon & Schuster. pp. 131
15. The Times, Football: Bruce offer rejected, 9.12.1987
16. The Times, Football: Bruce deal is not dead, 11.12.1987
17. StretfordEnd.co.uk, United in the League
18. The Times, If we sign another right back, he had better be good, 23.03.2006
19. Bateson, Bill; Albert Sewell (1990). News of the World Football Annual 1990–91. Invincible Press. pp. 129
20. StretfordEnd.co.uk, Season 1990/91
21. The Times, "Bruce resolves to make a swift recovery – Football, 24.01.1992
22. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 89
23. The Guardian, Blues defender Bruce opts for green shirt of Ireland, 23.02.2006
24. The Times, "United worthy of place among elite – FA Cup, 16.05.1994
25. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 1
26. News of the World, Gissa job, says Bruce – Football, 16.11.1997
27. News of the World, Man U-fique! – It's Doubly bubbly for king Eric, 12.05.1996
28. The Times, "United's route to Champions' League made easy – Football, 23.05.1996
29. The Sun, "I'll be the most hated man at Elland Road – and I'm gonna love it – Exclusive", 14.02.1998
30. Sunday Mirror, Blue revolt, 24.11.1996
31. The Times, Francis sees stock tumble among supporters, 1.03.1997
32. The Sun, "Bruce axe was right, says Trev, 14.08.1997
33. Sunday Mirror, Bruce set to boss Blues!, 23.11.1997
34. The Independent, "Hoddle may lose McManaman, 16.04.1998
35. The Independent, D-Day for Bruce, 11.06.1998
36. Ponting, Ivan. Manchester United: The Red Army. pp. 177
37. Manchester Evening News, Vidic succeeds as king Bruce, 22.09.2007
38. FIFA, Fergie compares captain Rooney to greats, 11.12.2007
39. BBC Sport, Bruce accused of 'wasting' £3m, 6.03.2001
40. אליפות הפוטבול ליג החליפה את הליגה הראשונה של הפוטבול ליג בתור הדרגה השנייה של הכדורגל האנגלי ב-2004
41. יש מחליף לרפא בניטס: סטיב ברוס מאמן ניוקאסל, באתר ONE‏, 17 ביולי 2019
42. Bruce, Steve. Heading for Victory: An Autobiography. pp. 38
43. Sunday Mirror, Steve Bruise, 26.09.2004
44. Soccerbase, Steve Bruce career stats

הקודם: כריס וודס

שחקן השנה של נוריץ' סיטי 1985

הבא: קווין דרינקל