דף מתוך סורת אל-בקרה (פסוקים 37–42) בקוראן הכחול (אוסף המוזיאון לאמנות אסלאמית בדוחה, קטר)
סורת אל-בקרה (בערבית: سورة البقرة; בעברית: סורת הפרה), היא הסורה השנייה בספר הקוראן וגם הארוכה ביותר בו. היא כוללת 286 פסוקים (אַיַא֫ת). בדומה לשמות של סורות האחרות, אין השם מעיד על תוכנה הכולל, הסורה עוסקת במכלול נושאים.
שמה ניתן לה בשל הסיפור המופיע בה בפסוקים 67 עד 73. בהם מודגשת עיקשותם של בני ישראל במדבר במגעם מול משה. כאשר דורש משה מבני ישראל, להקריב קורבן לאל והם במקום לציית כביכול[1] מקשים עליו בשאלות ובהתנגדויות
ובאמור משה אל עמו: 'הנה ציווכם אלוהים לזבוח פרה'...ויאמרו: 'קרא לנו אל אלוהיך ובאר לנו משפטה' ויאמר 'כה אמר לא זקנה הפרה ולא בכרה כי בינונית תהיה..' ויאמרו: 'קרא לנו אל אלוהיך ובאר לנו מה מראה'...
לפי האמונה האסלאמית הקוראן ניתן למוחמד, פסוקים-פסוקים לאורך תקופה של עשרים ושתיים שנים במקומות שונים. מי שהעביר אליו את הפסוקים היה המלאך ג'יבריל (جبريل) - המזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאל. סורה זו הורדה במדינה ומקומה בקוראן מיד לאחר סורת אל-פאתחה. החלק הראשון שלה נכתב לפי האמונה המוסלמית בשנתיים הראשונות לשבתו של מוחמד במדינה. החלק השני שכולל חוקים, נכתב גם הוא במדינה מאוחר יותר ואילו החלק האחרון פסוקים 284–286 ניתנו לפי האמונה למוחמד עוד בשבתו במכה[3].
הפסוק הפותח בסורת אל בקרה ("הספר הזה אשר אין בו דופי, הוא קו הישר לצדיקים"[4]) מהווה מענה ישיר לפסוק 6 בסורה הקודמת "הורנו בדרך המישרים ארחותיהם"[4].
רקע היסטורי
בשנת 622 עבר מוחמד נביא האסלאם עם קהילת מאמיניו, לעיר ית'רב שנקראת מאז אל-מדינה. המעבר נעשה עקב רדיפות במכה וכן בשל בקשתם של שני השבטים הערבים שחיו בית'רב ח'זרג' ומית'ריב, לשמש להם מנהיג ובורר בסכסוכי קרקעות הרבים שהיו ביניהם[5]. בעיר ובסביבתה התגוררו דרך קבע גם שלושה שבטים יהודים: בני נדיר, בני קינוקאע ושבט בני קוריט'ה.
המעבר למדינה או ההיג'רה כפי שהוא נקרא באסלאם, גרם למספר שינויים בחיי מוחמד וקהילתו, בנוסף לתפקידו כמנהיג דתי, הוא נעשה גם למנהיג מדיני.
קהל השומעים שלו התרחב, ומוחמד תלה תקוותו בשבטי היהודים במקום, כיון שהם כבר היו אמונים על האמונה באל יחיד, במלאכים בעולם הבא, ובמתן התורה למשה בסיני[6]. היהודים מצידם התייחסו אל מוחמד בלעג וזלזול, ומוחמד האשים אותם בהאשמות שונות. אחת הנפוצות נקראת בערבית "תחריף" (تحريف) שפירושה עיוות, סילוף וזיוף. היהודים הואשמו על ידו בסילוף משמעות התורה, בצביעות ובהתכחשות לנביאים ולנביא מוחמד בפרט. לסכסוך זה היו תוצאות רבות ביניהן גם הינתקות של האסלאם מהיהדות, ושינוי של כמה מנהגים שנחקקו בהשראתה[5].
נראה כי היהודים של העיר מדינה היו בקיאים במסורת הרבנית. על פי כתובים בחדית ניתן להבין שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. הוא ענה להם במילים: "אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר" (סורה 2 פסוק 92), וזאת הייתה נזיפה ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם. הקוראן מציג את היהודים כמי שחיללו את הקודש פעמיים במהלך היסטוריה שלהם. הפעם הראשונה בחטא העגל והפעם השנייה כאשר לא האמינו במוחמד שליח האל
[7].
גורם נוסף שהשפיע על תוכנה של סורה זאת, הוא גיוון רב יותר בקהל המאמינים. במדינה שבה התרחב קהל חסידיו של מוחמד נוספו אנשים ממקורות ושבטים שונים, ונתעורר הצורך לאחד אותם לקהילת מאמינים (אומה), שתהיה מאופיינת בלכידות וקנאות לדת ובהכרה שיש להעביר לאסאלם כמה שיותר מאמינים מצד אחד, ולחשוף את המתנגדים וכל אלה שמתחזים כמאמינים מהצד השני[6]. ההיבדלות של קבוצה זו משאר האוכלוסייה, דרשה גם לקבוע חוקים וכללי התנהגות מתאימים שיאפשרו את עצמאות חיי הקהילה המוסלמית בנושאי חברה, כלכלה, משפט ודת.
נושאי הסורה
הסגנון הפיוטי של נבואות הקוראן שנתנו במכה, מתחלף בסורת אל בקרה בסגנון פרוזאי, אמנם הפרוזה נכתבת בחרוזים, אולם הפסוקים הרבה יותר ארוכים וענייניים. הפסוק הפותח סורה זו הוא מעין תשובה לבקשה "הנחנו בדרך הישר", שבסורה הראשונה. יש בסורה פסוקים רבים על ההדרכה האלוהית. חלקה הראשון מכוון בעיקר ליהודים ולכן רבים בו הסיפורים המבוססים על התנ"ך והמסורות היהודיות.
פסוקים 1–29: הם פסוקי הקדמה המגדירים את הקוראן כספר הדרכה המבטא את האמונה באללה ובשליחו הנביא מוחמד ואת האמונה בחיים שאחרי המוות. בני האדם נחלקים על פי פסוקים אלה לשלוש קבוצות בהתאם לקבלתה או לדחייה של אמונת האסלאם. המאמינים, הכופרים והצבועים[6].
פסוקים 30–39: מספרים על פגישתו של אדם הראשון, בא כוחו של האל עם בוראו, על חייו בגן העדן ועל נפילתו לפיתויי השטן, אודות החרטה והמחילה האלוהים לו ולמין האנושי כולו. פסוקים אלו קובעים שההדרכה האלוהית שנתנה לאדם הראשון, היא זו של האסלאם[6].
פסוקים 40–141: חלק זה של הסורה מוקדש כולו ליהודים או בני ישראל כפי שהם מכונים כאן. נראה שמוחמד התייאש מהצטרפותם של היהודים לקהילתו. הוא מבקר אותם על גישתם בעבר ובהווה ומוצא את הסיבה להשפלה שהם חווים כיום, בסטייה ובעיוות שעשו היהודים לתורה שנתנה להם. כמו כן מתואר בקטע זה הקשר של מוחמד לאברהם שהוא בעיני המוסלמים החניף הראשון, ואבי המאמינים באל אחד. וכן מספר סיפורים אודות משה שנחשב נביא ושליח באסלאם[6].
פסוקים 142–143: עוסקים בשינוי כיוון התפילה האיסלאמי מירושלים לכעבה אשר במכה, כפי הנראה כתוצאה מאכזבתו של מוחמד מהיהודים ועקשנותם להישאר נאמנים לדתם. אם כי ירושלים עצמה לא מוזכרת בשמה המפורש בקוראן. המסורת האיסלאמית גורסת כי השינוי עורר את פליאת אויבי מוחמד ("היהודים-השוטים" להגדרתו), שטענו כי הפסקת התפילה לכיוון ירושלים כמוה כסטייה מדתו הנכונה של אברהם[8]. קיום צום הרמדאן מצוין במפורש בסורה זו (פסוק 183). חשיבותו של חודש זה מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, פסוק 185).
פסוקים 142–260: עונים על הצורך בצווים וחוקים שיבדילו את האומה כמו: חמשת עמודי האסלאם, ציות לשלטונות ואחדות האומה[6].
כמו כן עוסק הכתוב במגוון רחב של נושאים: נישואים, גירושים, איסור ריבית. נושא מתן צדקה נידון בצורה נרחבת, כן גם חוקים בדבר, איסור על אכילת מספר מינים של בשר, הימורים, שתיית יין, כתיבת צוואות ומתן עדויות וחוקים נוספים[9]
הסורה מסתיימת בתפילה לאחדות ואמונה באל ובנביאו, קריאה שהקהילה המוסלמית נזקקה לה ביותר באותה עת בה נתקלה בעולם מפולג ורב מצוקות שאליו כוונה ההדרכה האסלאמית[6].
האסלאם מייחס חשיבות גדולה לסורה זאת. מסופר שהנביא נשאל מהי הסורה טובה ביותר בעיניו בקוראן, והוא ענה: סורה אל בקרה. על השאלה "איזה פסוק בסורה זו הוא הטוב ביותר", הייתה תשובתו פסוק 255 המכונה "פסוק הכס" (آية الكرسي . את פסוק זה ממליצים חכמי הדת לומר בכל ערב[10]. גם עלי בן חוסיין, נינו של מוחמד ואחד האימאמים השיעים החשובים, מצוטט כאומר שכל מוסלמי שיקרא את ארבעת הפסוקים הראשונים של סורת אל בקרה, יחד עם פסוק הכס ושני הפסוקים שאחריו יזכה לאושר ועושר וידו של השטן לעולם לא תיגע בו[9].
לקריאה נוספת
מיכאל לקר, מוחמד והיהודים (ירושלים: יד בן צבי, 2014)
לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד: אל אחד ושלוש דתות מחבר/ים: יעקב שביט, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד: תל אביב
