סורת אל-אִחְ'לאץ (ערבית: سورة الإخلاص), או סורת טוהר האמונה, היא סורה מספר 112 בקוראן. סורה קצרה זו מונה ארבעה פסוקים (אַיַא֫ת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל (جبريل), כפי הנראה, במכה. לפי ספרו של אבּן אלצֻ'רַיְס, פַצָ'אאִ'ל אלקֻראן (מהמאה ה-10), המיוחס לפרשן הקוראן עַטָאא' אלחֻ'ראסאני (בן המאה ה-8), הורדה סורה זו אחרי סורת א-נאס ולפני סורת א-נג'ם.[1] סורה זו מהווה הצהרה קצרה בדבר אמונת הייחוד (בערבית: توحيد, תַוְחיד), המבססת את האסלאם כדת מונותאיסטית. שם הסורה, "טוהר האמונה", מתייחס לחובה להישאר טהור ונאמן, או במצב של היטהרות מאמונות לא-אסלמיות, כגון עבודת אלילים או פוליתאיזם.
נוסח
| 112:1 قُلۡ هُوَ ٱللَّهُ أَحَدٌ
112:2 ٱللَّهُ ٱلصَّمَدُ
112:3 لَمۡ يَلِدۡ وَلَمۡ يُولَدۡ
112:4 وَلَمۡ يَكُن لَّهُۥ كُفُوًا أَحَدُۢ
|
קֻל: הֻוַּ אללהֻ אַחַדֻ
אַללַּהֻ אַ-צַּמַדֻ
לַם יַלִד וַּלַם יוּלַד
וּלַם יַכֻּן לַהֻ כֻּפֻוַּן אַחַדֻ
|
אמור: הוא אלוהים אחד
אלוהים לעד
לא ילד ולא הולד
שווה לו אין גם אחד
|
פירוט
אין הסכמה בקרב הפרשנים אם סורה זו נתגלתה למוחמד במכה או במדינה. התומכים בכך שהסורה ניתנה במכה מצביעים על רמז בדבריו של העבד בִלאל אבן רבאח, אחד מהצחאבה, בני לווייתו של מוחמד, אשר קרא "יחיד, יחיד!" בהתייחסו לאללה, עת עונה על ידי אדונו משום שקיבל את האסלאם טרם עשו זאת אנשי מכה. בנוסף, מוסר אוביי בן כעב, אף הוא מבני לווייתו של מוחמד ומנכבדי המוסלמים הראשונים, כי סורה זו נתגלתה לאחר שעובדי האלילים בשבט קורייש ביקשו ממוחמד להמציא לפניהם את שושלת היוחסין ואת דימויו החיצוני של אדונו, אללה.[2]
בכל אחד מפסוקי הסורה נוצרה בעיה הנובעת מהצורך לבצע חריזה בסורה. כך, למשל, בפסוק הראשון, האל מתואר בתואר אַחַדֻ (أَحَدٌ, "אחד"), על אף שבפסוקים אחרים בקוראן המתייחסים למונותיאיזם הוא מתואר בשם "וֵאחִדֻ" (وَاحِدٌ, "יחיד"). הפסוק השני כולל שתי מילים בלבד: اللَّهُ الصَّمَدُ (אללהֻ א-צַּמַדֻ). המילה "צַּמַדֻ" היא מילה יחידאית בקוראן.[3] ישנם מספר רב של פירושים למילת תואר זו. תפסיר אל-ג'לאלין הסוני טוען כי מדובר ב"זה שפונים אליו בעת צרה".[4] תפסיר תנויר אל-מקבאס, המבוסס על דברי אבן עבאס, מפרש את "צמד" כאדון שפארו בשיאו וכל ברואיו זקוקים לו. משמעויות נוספות על פי אבן עבאס הן: זה שאינו שותה או אוכל, זה שאין לו מראה חיצוני וזה שקיים לנצח.[5] תפסיר אבן-כאתִ'ר מוסיף על סמך חדית' מאוביי בן כעב כי "צמד" משמעותו גם "זה שלא נולד ולא ימות ולא ישאיר ירושה אחריו".[6] בפסוק השלישי היה ראוי לציין ראשית שאללה לא הולד, ורק אחר כך שאללה לא הוליד. הפסוק הרביעי: "שווה לו אין גם אחד", הוא הצהרה מהותית על נשגבותו של אללה התומכת ברעיון התנזיה. סדר המילים התקין בפסוק זה אמור היה להיות "וּלַם יַכֻּן לַהֻ כֻּפֻוַּן אַחַדֻן", כלומר, "אין גם אחד שווה לו", אך הוא היה צריך להשתנות עקב החריזה. לפיכך, סורה זו מבססת את ייחודו של הבורא, היא אמונת הייחוד. מוכרז בה כי אין שווה לאללה, כי אין לו ראשית (לא נולד) או סוף, וכי אין שני לו.[א] המסורת האסלאמית רואה את סורה זו כשקולה לשליש מהקוראן כולו. נוסף על כך, שינונה מאתיים פעם כמוהו כחמש מאות שנה של קיום מצוות.[7]
עבד אל-מלכ בן מרואן, הח'ליף החמישי מבית אומיה, אשר בתקופת שלטונו נבנתה כיפת הסלע בירושלים, חקק בה סורה זו.
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ רעיון התנזיה רואה באללה ישות כה נשגבת, טהורה ושופעת טוב, עד כי אין אלא לראותו כישות שונה בתכלית ומרוחקת מרחק רב מברואיו, שאינם מסוגלים אפילו לתפוס את מהותו. כנגד רעיון זה קיים רעיון התשביה, הרואה באללה ישות קרובה ודומה לברואיו. המחלוקת נובעת מכך שהפסוקים בקוראן מתארים את אללה לעיתים כרחוק ושונה מאוד (למשל בסורה זו), אבל לפעמים הוא מתואר בדרך אנושית למדי, למשל כמי שיושב על כיסא, בעל ידיים ואף בעל רגשות דוגמת רחמים ואהבה
הערות שוליים
- ^ מובא אצל אורי רובין, "נספח א: סדר התגלות פרקי הקוראן", הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 552. כל הציטוטים להלן הם מתרגום זה.
- ^ ראו כאן בתפסיר (פירוש לקוראן) של האַ֫יַה הראשונה מאת תנויר אל-מכבאס המבוסס על חדית' של בן דודו של מוחמד, עבדאללה אבן עבאס. בתגובה לדרישות אנשי קורייש קיבל מוחמד התגלות, בה נמסר לו מה לומר לפגאנים.
- ^ יוסף ויצטום, הקוראן ומחקרו, בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 156
- ^ ראו כאן בתפסיר לאיה 2.
- ^ ראו כאן מספר פירושים נוספים.
- ^ ראו כאן את החדית' המלא.
- ^ אורי רובין, "שבחי הקוראן", בתוך הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 555.
