כתב יד מהמאה ה-11קובץ קול: תפילת "אבון דבשמיא" (אבינו שבשמים) בסורית כנסייתיתכיתוב בסורית על מצבה משפחתית בבית הקברות המרוני בכפר בירעם: "כל דמהימן בי מותא לא נטעם" ("כל אשר מאמין בי לא יטעם מוות")
סורית או ארמית סורית (ܠܸܫܵ݁ܢܵܐ ܣܘܼܪܝܵܝܵܐ או ܠܶܫܳ݁ܢܳܐ ܣܽܘܪܝܳܝܳܐ לֶשָּׁנָא סוּרְיָיָא) היא שם מקובל למספר ניבים של השפה הארמית שהתפתחו מן הארמית הבינונית ושדוברו במקור בסוריה ובסביבתה. בעבר הייתה מדוברת בכל הסהר הפורה. זוהי בעיקר שפתם ושפת תפילתם של הנוצרים הסורים והמרונים. ארמית היא שפה שמית, השייכת למשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, בענף הצפון-מערבי. הניבים הסורים נכתבים באלפבית סורי, שיש לו דמיון לכתב העברי והערבי.
הסורית הייתה במקור ניב מקומי בצפון מסופוטמיה. לפני שהערבית הפכה להיות לשפה הראשית, נפוצה הסורית ממצרים ועד דרום הודו ואף לערבות קזחסטן.
היסטוריה
יש המחלקים את ההיסטוריה של השפה הסורית לשלוש תקופות: סורית עתיקה, סורית בינונית וסורית חדשה, אך על פי רוב השם סורית מציין את הסורית הבינונית בלבד.
סורית עתיקה
הסורית נוצרה כניב בלתי-כתוב של ארמית קדומה בצפון מסופוטמיה. אחרי כיבוש סוריה ומסופטומיה בידי אלכסנדר מוקדון, סורית וניבים ארמיים אחרים החלו להיכתב. בשנת 132 לפנה"ס הוקמה ממלכת אוסרונה, העיר אדסה נקבעה כבירתה ושפתה הרשמית הייתה סורית. דוברי-סורית עדיין מתייחסים אליה כאל מולדת שפתם.
סורית בינונית
במאה השלישית לספירה החלו כנסיות באדסה להשתמש בסורית כשפה קדושה. ככל הנראה נבחרה למטרה זו משום שהייתה השפה הרווחת בציבור, דבר שהועיל לשם הפצת הנצרות. נעשה מאמץ ספרותי רב כדי לתרגם את התנ"ך והברית החדשה לסורית (הפשיטתא). באותו הזמן חיבר אפרים הסורי את האוצר הגדול ביותר של שירה ותאולוגיה בשפה הסורית.
בשנת 489 ברחו הרבה נוצרים דוברי-סורית לפרס כדי להימלט מהשפעתם של הנוצרים דוברי-היוונית. הפצת השמועה כי הנוצרים הפרסים הם איום לנצרות אורתודוקסית הביאה לפילוג מר בין הנוצרים האשורים החיים במסופוטמיה ופרס לבין הנוצרים האשורים החיים בסוריה ובטורקיה.
החל מן הכיבוש הערבי במאה השביעית הפכה השפה הערבית לשפה השולטת באזור, והסורית ירדה מגדולתה. מקובל להניח שהיא נכחדה כשפה דבורה בסביבות המאה העשירית לספירה.
סורית חדשה
על אף שהסורית הפסיקה לשמש כשפת דיבור בתחילת האלף השני לספירה, היא המשיכה לשמש כשפת מדע וכשפה דתית של כמה כנסיות של הנצרות המזרחית (כמו הכנסייה המרונית), שבהן התפילות והטקסים נערכים בשפה זו. יתר על כן, בתקופה המודרנית ידועים מקרים של ילדים שגדלו עם סורית כשפה ראשונה, מתוך ניסיון של הוריהם להחיות את השפה.
הארמית החדשה ובפרט הארמית החדשה הצפון-מזרחית של קהילות נוצריות מכונה לעיתים "סורית חדשה". מבחינה בלשנית, שפות אלו אינן צאצאיות של הסורית, אלא של ניבי ארמית בלתי-מתועדים בני זמנה של הסורית הבינונית, אך הדוברים הנוצרים, שמכירים את הסורית כשפת הכנסייה שלהם מחשיבים את שפתם כניב מודרני של הסורית.
דקדוק
בסורית, כמו בשפות שמיות אחרות, ישנם שורשים בעלי שלוש אותיות. למשל, ישנו השורש ש-ק-ל, שפירושו הבסיסי הוא "לקיחה":
נטיית שמות העצם, כמו רוב חוקי הדקדוק הסורים, דומה לעברית. אולם יש בסורית כבשאר הניבים הארמיים צורה מיוחדת לשם עצם מיודע:
ܫܩܠܝܢ - שֶקְלִין, "מיסים"
ܫܩܠܐ - שֶקְלֵא, "המיסים"
ܫܩܠܝ - שֶקְלַי, "מיסֵי־..."
במשך הזמן, הפכה הצורה המיודעת ("המיסים") לצורה הרגילה, כלומר: במקום להגיד "אני צריך: שום, בצל ופלפל" יש להגיד "אני צריך: השום, הבצל והפלפל". כמו כן, ישנם צירופי מילים שהפכו לבעלי משמעות אחת. לדוגמה: ܒܪ ܐܢܫܐ, "בַּר אשָׁא" פירושו "איש" (ברנש), אך משמעותו המילולית הוא "בן-אדם" (כמו בעברית).
תואר
בסורית, כמו בעברית, התואר בא אחרי שם העצם. אך כאשר התואר הוא הנשוא במשפט שמני, הוא בא לפני השם. למשל,
ܫܩܠܐ ܒܝܫܐ, "שֶׁקְלֵא בִּישֵׁא" - "מיסים רעים" - אבל ܒܝܫܝܢ ܫܩܠܐ, "בִּישִׁין שֶׁקְלֵא" - "רעים המיסים". צורה זו נמצאת מדי פעם בעברית מקראית, אך מעט מאוד בעברית מודרנית.
בנייני הפועל
בסורית, כמו בעברית, לפועל יש שורשים שעל פיהם הוא מסתמך (דוגמה מוצגת למעלה). כמו בעברית, הפועל נוטה לפי בניין, זמן, מין, גוף ומספר. הסורית מקיימת מערכת של שישה בניינים עיקריים ועוד כמה חריגים. ששת הבניינים המרכזיים הם פֶּעַל (מקביל לפָּעַל בעברית), פָּעֶל (הדומה לפִּעֶל בעברית, במשמעותו - עשה משהו חזק או באופן מודגש), אַפְעֶל (המורה על גרימה, בדומה לבניין השני של הפועל, בשפה הערבית ובדומה לבנין הפעיל בעברית) ועוד שלושה בניינים, המתאימים משמעות של הדדיות לשלושת הבניינים הקודמים. שלושת הבניינים ההדדיים הם אֶתפֶעַל, אֶתפָעֶל ו-אֶתָּפָעָל. בין הבניינים הנדירים נמצאים שַׁפְעֶל ו-אֶשְׁתַּפְעָל.
הכתב הסורי
אותיות הכתב הארמי הסורי, מימין לשמאל.
בכתב הסורי ישנן אותן אותיות כמו באלפבית העברי, אבל לחלקן שם קצת שונה. כמו כן, בכתב הסורי האותיות מתחברות, חוץ מהאותיות ܐ (א), ܕ (ד), ܗ (ה), ܘ (ו), ܙ (ז), ܨ (צ), ܪ (ר), ܬ (ת) (אלה גם האותיות שאינן מתחברות באלפבית הערבי, בתוספת האותיות ه (ה), ص (צ) ו-ت (ת)). לכתב הסורי יש גם שיטת ניקוד ייחודית המשמשת לסימון תנועות ולפירוט ההגייה.
