סופיה פטרובנה קובשינקובה (ברוסית: Софья Петровна Кувшинникова; 1847 – 1907) הייתה ציירתנוףרוסייה. במשך שנים רבות היא הייתה המאהבת של יצחק לויתן ושימשה השראה לדמות הראשית בסיפור קצר מאת אנטון צ'כוב, "החרגול" (1892).
ביוגרפיה
היא נולדה למשפחתו של עובד מדינה זוטר. לאחר שקיבלה השכלה בדגש האמנויות היפות, היא נישאה לד"ר דמיטרי קובשיניקוב, רופא במשטרה שהיה הרבה יותר מבוגר ממנה.[1] ב-1871 הוא הופיע כאחת הדמויות בציור של וסילי פרוב ("הציידים במנוחה").[2] הציור הוצג בתערוכה של הנוודים, ולאחר מכן הפכה דירתו הצנועה למקום התכנסות של הקהילה האמנותית קבוצה שכללה את לויתן ואת האחים צ'כוב.
סופיה שימשה כמארחת ועבור רבים נחשבה לאחת האטרקציות המרכזיות במקום – היא לא רק ניגנה בפסנתר ותפרה תלבושות, היא יצאה לעיתים קרובות לצוד, התלבשה כגבר, ווחזרה עם שלל ציד מלא.
בשנת 1886 הציגו האחים צ'כוב את לויתן בפני משפחת קובשיניקוב. לויתן החשיב את עצמו ל"אהוב הנשים" ואמנם עד מהרה הוא מצא חן בעיני סופיה, אף על פי שהיא הייתה מבוגרת ממנו בשלוש עשרה שנים. לעיתים קרובות, הוא היה מביא את חומרי האמנות שלו וצייר בזמן שהיא ניגנה בפסנתר.[3] ב-1888 הוא, סופיה ואלכסיי סטפנוב יצאו למסע בספינת קיטור על הוולגה. הם מצאו את עצמם נמשכים לעיירה פליוס והחליטו להישאר שם. הם נשארו עד 1890. שם היא למדה אצל יצחק לויתן ושיפרה את כישורי הציור החובבנים שלה.[4]
הסיפור "החרגול" של צ'כוב מתוארך זמן קצר לאחר זמן זה. צ'כוב פרסם את הסיפור בינואר 1892.[5] הסיפור עוסק בגבר שמנהל רומן עם אישה נשואה, שבעלה מת מתאונה (שאולי הייתה התאבדות) לאחר שעזבה אותו. לויתן וקובשינקובה שניהם נעלבו, למרות שהדמות המרכזית בסיפור הייתה אישה צעירה וקובשינקובה הייתה בת 42. יתרה מכך היא הייתה כהה שיער וציירת מוכשרת, בעוד שהדמותו של צ'כוב הייתה בלונדינית ולא אמנית. הדמיון החזק יותר היה שבעלה היה סובלני כלפי חוסר נאמנותה אליו, וכך גם "החרגול" שסלח לחוסר שיקול הדעת של אשתו.[6]
סופיה קובינשקובה, נוף עם כנסייה, 1893
צ'כוב היה חבר קרוב של סופיה ואולי היה לו חיבה עזה כלפיה. הסיפור היה דרך לבקר את בגידתה בו וגם בבעלה התמים. הסיפור יצר שערורייה קטנה. על פי זיכרונותיו של אחיו של הסופר, המצב כמעט הוביל לדו-קרב עם לויתן, אך הוא נמנע הודות להשתדלות ידידה משותפת, טטיאנה שצ'פקינה-קופרניק.[7] אף על פי כן היא וצ'כוב כבר לא היו חברים. התחשבותו של בעלה הומחשה בסיוע שנתן מאוחר יותר ללויתן, שבהיותו יהודי מצא את עצמו ומשפחתו מגורשים מהעיר מוסקבה. ד"ר קובשיניקוב הוא שהשפיע על השלטונות לאפשר לאהובה של אשתו לחזור.
לא ברור אם הייתה אי פעם פרידה רשמית מבעלה, אבל ב-1894 היא ולוויתן התיישבו באחוזה באגם אוסטרונו במחוז טבר. תוך זמן קצר הוא התחיל רומן נוסף עם אישה צעירה מאחוזה שכנה וסופיה חזרה למוסקבה. הם התפייסו ונפרדו עוד פעמיים; ב-1895 וב-1897.[4]
מכאן ואילך, היא המשיכה בקריירה משלה כציירת ושמרה על קשרי ידידות עם אמנים, סופרים ואמנים רבים.
באוגוסט 1907, היא ביקרה חברים באחוזה ליד מוסקבה, כאשר חלתה בדיזנטריה ומתה.[8]
^["Who are the Hunters at Rest?" by Yuri Volgin @ the Chuvash Republic website. "Who are the Hunters at Rest?" by Yuri Volgin @ the Chuvash Republic website.]
^Donald Rayfield (1998). Anton Chekhov: A Life. Northwestern University Press. pp. 221–225
^ 12Biographical notes and works from the Museum of Landscape, Plyos.
^Muratova, K. D. Commentaries to Попрыгунья. The Works by A.P. Chekhov in 12 volumes. Khudozhestvennaya Literatura. Moscow, 1960. Vol. 7, pp. 516-517
^Donald Rayfield (1998). Anton Chekhov: A Life. Northwestern University Press. pp. 269–
.jpg)
