סוּסְנֶיוֹס (1572 – 7 בספטמבר 1632, בגעז ሱስንዮስ, ביוונית כונה סיסיניוס Σισίννιος) היה נגוס נגסת של אתיופיה (1607-1632) תחת שם ההכתרה מלאכ סגד השלישי.[1]
אביו היה הנסיך פאסילידס נכדו של דווית השני. כתוצאה מכך יש המשייכים אותו לשושלת הסולומונית. אחרים מחשיבים אותו, במקום את בנו פַסיל, כמייסד הענף הגונדרי של השושלת הסולומונית.
ילדותו
בילדותו נתפסו סוסניוס ואביו על ידי שודדי אורומו והוחזקו בשבי במשך שנה, עד שחולצו על ידי דג'אזמאץ' אסבו. לאחר חילוצו מהשבי התגורר סוסוניוס אצל המלכה אדמס מוגסה, אמו של סרצה דנגל ואלמנת הקיסר מינאס.
סוסניוס היה הצעיר מחמשת בניה של אמו השפחה. הבן הבכור, אפא כרסטוס, נהיה נזיר. הבן השני, סאלה כרסטוס, היה מצביא ששירת את סוסניוס בנאמנות. האח השלישי, ימנה כרסטוס, מרד בסוסניוס ונפטר במאסר. גם הבן הרביעי, מלכא כרסטוס, מרד בסוסניוס.
משנת 1590 ואילך נתפס סוסניוס כיורש פוטנציאלי של הכתר, כיוון שבניו של הקיסר סרצה דנגל היו עדיין צעירים. המיסיונר הישועי מנואל דה אלמיידה תיאר אותו כך: "גבוה, עם מאפיינים של איש איכותי, עיניים גדולות נאות, אף מחודד ומרווח וזקן מטופח...".
ב-10 במרץ 1607 הרג סוסניוס את יעקב הקיסר בקרב צאצהובר ותפס את מקומו כקיסר. טקס ההכתרה המפואר ב-18 במרץ 1608, אך השנתיים הראשונות לכהונתו הוקדשו לדיכוי מרידות ברחבי אתיופיה, בסיוע ארבעת אחיו.
קבלת הקתוליות
בשנת 1612 קיבל על עצמו סוסניוס את האמונה הקתולית בסתר בהשפעת פדרו פאיש. צניעותו ולמדנותו של פאיש מצאה חן בעיני סוסניוס, שסלד מהחמדנות ומעשי הניאוף של האבונא (הגמון) שמעון. בשנת 1622 הצהיר על אמונתו הקתולית בגלוי, לאחר שראה בניצחונותיו הצבאיים המכריעים אות שמיימי כי כוונתו רצויה.
האינקוויזיציה האתיופית
הקיסר מלאק סגד קבע את בירתו בעיר גורגה שבחבל דאמבייה צפונית לאגם טאנה, אזור שהיה מיושב ביהודים רבים. בירתו שימשה אחת ממקומות מושבם של המיסיונרים, ביניהם ישועים פורטוגזים. בנו מרד כנגדו בשנת 1624 ונמלט לאחר כישלון המרד לאזורי היהודים, שהעניקו לו מקלט. מלאק סגד כעס על היהודים שנתנו מקלט לבנו ויצא לנקום בהם, נקמה שנכשלה. בעקבות כישלונותיו הוא ארגן צבא חמוש היטב, כולל תותחים רובים וחיילים פורטוגזים שנשארו באתיופיה לאחר מלחמת אתיופיה-אדאל. הקיסר הורה להוציא להורג ולהילחם ביהודים באזור שבין אגם טאנה להרי סאמיאן ובייחוד בחבל דאמבייה שהיה קל לכיבוש מכיוון שהיה מישורי[2]. בלחימה ביהודים טבחו חיילי הקיסר רבים מהם ושיעבדו נשים וילדים, הגלו את מנהיג העדה גדעון השביעי והטבילו רבים מהיהודים בכפייה לכנסייה הנוצרית. יהודים רבים שחיו באזורי הטבח החלו לברוח לאזורים אחרים כגון קווארה, ארמצחו ודמאטו שבהם היו קהילות יהודיות קטנות אך רבים עדיין נשארו בדאמבייה, ווגארה ווואלקיט. בכך גרם למעשה ליישום אינקוויזיציה אתיופית בארצו בהשפעת היישועים והלוחמים שנשלחו מפורטוגל.
הערות שוליים
- ^ בספרות אירופה מופיע שמו בתעתיקים מגוונים, ביניהם סוּסנאוּס, סוּסיניוּס, סוֹציניוֹס, סוֹציניוּס וסוֹסנְיוֹס.
- ^ ג'. ווגוו, מנשמתינו: יהודי אתיופיה בישראל, עמוד 11.
