סאלס אי גומס (בספרדית: Isla Salas y Gómez,[1] ברפה נוי: Motu Motiro Hiva) או גם בטעות נפוצה סאלה אי גומס הוא אי קטן בלתי מיושב בדרום מזרח האוקיינוס השקט, המוגדר כנקודה המזרחית ביותר במשולש הפולינזי.
שטח של 150,000 קילומטרים רבועים הכולל את האי סאלס אי גומס ומי הים סביבו הוכרזו ב-2010 אזור ימי מוגן הקרוי "הפארק הימי מוטו מוטירו היבא" (Parque Marino Motu Motiro Hiva).[2]
גאוגרפיה
האי סאלס אי גומס שוכן במרחק של 3,210 קילומטרים מחוף אמריקה הדרומית במרכז צ'ילה, 2,490 קילומטרים מאיי דסוונטוראדס (Islas Desventuradas – "איים חסרי מזל"), ו-391 קילומטרים מזרחית-צפון מזרחית לאי הפסחא, היבשה הקרובה ביותר. סאלס אי גומס בנוי משני איונים: הקטן יותר במערב, ושטחו 40 דונם (270 מטרים מצפון לדרום, 200 מטרים ממזרח למערב), הגדול יותר במזרח, ושטחו 110 דונם (500 מטרים מצפון לדרום ו-270 מטרים ממזרח למערב). שני האיונים מחוברים על ידי מצר יבשה צר שרוחבו הממוצע 30 מטרים, המכוסה על ידי מי הים בשעת גאות או כאשר יש גלים גבוהים. שטחו הכללי של האי כ-150 דונם ואורכו הכללי מצפון מערב לדרום מזרח הוא 770 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר, בגובה 30 מטרים מעל פני הים, היא בדרום האיון המזרחי, פחות מ-30 מטרים מהחוף, מעל צוק בגובה עשרה מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר באיון המערבי שוכנת בגובה של 26 מטרים.
רוב שטחו של האי מרוסס במי ים, וקו החוף מנומר במספר רב של בריכות גאות. נחיתה על האי קשה למעט בים רגוע במיוחד, בשל העובדה שקו החוף הוא בעיקר צוקים.
אין באי מקורות קבועים של מים מתוקים, אבל מדי פעם נוצרות בריכות מי גשם באיון המזרחי, שלעיתים קרובות יוצרות מאגר מי מתוקים בקוטר 75 מטרים. מאגר זה חיוני להישרדותם של עופות ימיים. סביב המאגר אין צמחים והאזור מכוסה בחול. גם כשהאי נראה על פניו יבש, החול עדיין לח בעומק כמה סנטימטרים מתחת לפני השטח. אזור חולי שטוח זה הוא גם המקום היחיד על האי המתאים להנחתת מסוקים.
אף שאין הוכחות שהאי יושב אי פעם, אין ספק שילידי אי הפסחא ידעו על קיומו, כפי שניתן להיווכח מהשם הקדם אירופאי של האי. המסורת טוענת כי בני אי הפסחא נהגו לבקר באי על מנת לאסוף ביצים ופרחונים של עופות ימיים. על פי המיתולוגיה הייתה הנחיתה על האי קשה משום שהאל מאקה-מאקה הגן על עופות הים מאלו שאכלו את ביציהם ואת צאצאיהם. בשל קשרים היסטוריים אלו לאי הפסחא אפשר להתייחס לסאלס אי גומס כחלק מפולינזיה. אם כך, מיקומו מציב אותו כיבשה המזרחית ביותר של פולינזיה. תואר זה מוענק בדרך כלל לאי הפסחא, 391 קילומטרים מערבה.
על סמך הפרטים ביומנו משערים כי האירופאי הראשון שראה את האי היה ככל הנראה הבוקניראנגליאדוארד דייוויס ב-1687. האירופאי הראשון שראה את האי בוודאות היה הנווט הספרדי חוסה סאלס ואלדס (José Salas Valdés) שגילה את האי ב-23 באוגוסט 1793. קיומו אומת על ידי רב החובל האמריקני סמיואל דלאנו (Samuel Delano; 1853-1769) שהגיע לאי בספינה פילגרים (Pilgrim) ב-12 באוגוסט 1805. הוא תואר בפרוטרוט על ידי מלח ספרדי נוסף, חוסה מנואל גומס (José Manuel Gómez), וקרוי על שמות שני ספרדים אלו. מאז ועד 1917, יש דיווחים על ביקורים באי בשנים 1806, 1817, 1825, 1875 ו-1917.[3]
ב-6 באוקטובר 2010 הכריז נשיא צ'ילהסבסטיאן פיניירה על הקמת הפארק הימי של סאלס אי גומס, אזור ימי מוגן על פני שטח של 150,00 קילומטרים רבועים.
שם האי
שם האי בשפת רפה נוי הוא "מוטו מוטירו היבא" (Motu Motiro Hiva) או "מאנו מוטו מוטירו היבא" (Manu Motu Motiro Hiva), שפירושו "איון הציפור בדרך להיבא". "היבא" הוא חלק משמם של כמה איים בפולינזיה, בייחוד בקבוצת איי מרקיז. עם זאת, פירושו המילה בשפת רפה נוי הוא "ארץ רחוקה" והוא השם למולדת המיתית המקורית של בני פולינזיה. מיקומו של סאלס אי גומס יחסית לאי הפסחא הוא בכיוון כמעט הפוך לגמרי מאיי מרקיז, והטריטוריה המיושבת הבאה "אחרי" סאלס אי גומס היא החוף של אמריקה הדרומית. זו הייתה אחת העובדות שהעלה האתנוגרף הנורווגיתור היירדאל לחיזוק התאוריה שלו שלפיה היה קשר בין פולינזיה לאמריקה הדרומית לפני בוא האירופאים לאזור.
השם הנוכחי, סאלס אי גומס נגזר משמותיהם של שני ספרדים: חוסה סאלס ואלדס (José Salas Valdés), שגילה את האי לראשונה וחוסה מנואל גומס (José Manuel Gómez), שתיאר אותו לראשונה בפרוטרוט בעקבות ביקורו באי ב-18 באוקטובר 1805. במקומות רבים מכנים את האי "סאלה אי גומס" (Isla Sala y Gómez), כש"סאלה" ("Sala") הוא איות שגוי של סאלס.[4]
מעמד מדיני
הקפיטניה חנרל של צ'ילה סיפחה את האי לתחומה ב-1808, ומ-1888 הוא מנוהל על ידי חיל הים של צ'ילה. החל מ-1 במרץ 1966 נכלל האי בנפה (Departamento) של אי הפסחא. ב-25 ביולי 1974 בוצעה חלוקה מנהלית חדשה והאי שויך לפרובינציהאי הפסחא (Isla de Pascua), חלק ממחוזולפראיסו (Región de Valparaíso).
שטח ימי מוגן
באוקטובר 2010 הכריז הנשיא סבסטיאן פיניירה על הקמת "הפארק הימי מוטו מוטירו היבא" (Parque Marino Motu Motiro Hiva), שטח ימי מוגן המשתרע על שטח של 150,000 קילומטרים רבועים.[2]
במהלך הסימפוזיון הבינלאומי על אלמוגים במים עמוקים שהתכנס בוולינגטון בניו זילנד ב-2008 הוזכר לראשונה הרעיון להקים אזור ימי מוגן על הרכסים התת-ימיים של סאלס אי גומס ונסקה. ואז בפברואר 2009 הסניף הצ'יליאני של הקרן העולמית לשימור חיות הבר[5] פרסם מאמר בכתב העת "Latin American Journal of Aquatic Research"[6] שהכין את הרקע המדעי לדו"ח הממשלתי על הכרזת הפארק הימי.[2]
ההכרזה באה בעקבות המאמצים של ארגונים כדוגמת Oceana (מוסד ללא כוונת רווח שמטרתו לשמר את האוקיינוסים) ונשיונל ג'יאוגרפיק לחקור ולהבליט את הערך האקולוגי של אזור זה, ולעודד את ההגנה עליו. ארגונים אלו מתכננים משלחות מחקר לאזור במטרה לנסח תוכנית שימור, ולהציע את הרחבת האזור המוגן על מנת שיקיף את כל האזור הכלכלי הבלעדי שסביב האי.
גאולוגיה
חוף האי כפי שצולם ב-1999
סאלס אי גומס הוא אי גבוהגעשי הבנוי מפסגה של הר גדול מאוד המתנשא לגובה 3,500 מטרים מקרקעית הים. "שונית סקוט" (Bajo Scott), כ-1.5 קילומטרים צפונית מזרחית לאי היא פסגה נוספת של אותו הר תת-מימי, כ-25 מטרים מתחת לפני המים. על סמך גיל סלעי הבזלת שמהם בנוי האי המתוארכים לפני 1.3 מיליון שנים, משערים כי האי נוצר בין הפליוקן לפליסטוקן. אין באי לוע הר געש, אך משערים כי הלוע שוכן במפרץ דרומית לאי. סאלס אי גומס שוכן על אותו "רכס סאלס אי גומס" כמו אי הפסחא מערבית לו. שני אתרים אלו הם המקומות היחידים שבהם בולטות פסגות של רכס ההרים התת-ימי הארוך מעל פני המים. ברכס, המשתרע מזרחה לאורך 2,232 קילומטרים, יש עוד כמה עשרות הרי מצולה. הרכס מסתיים בהר המצולה נסקה ב-23°36′S83°30′W / 23.600°S 83.500°W / -23.600; -83.500 שהוא גם תחילת רכס נסקה.[7]
סאלס אי גומס הוא ההר הצעיר הרביעי בגילו ברכס, שנוצר על ידי לוח נסקה במעברו מעל הנקודה החמה של אי הפסחא. שני הרי המצולה הצעירים ביותר ברכס, פוקאו ומואי שוכנים מערבית לאי הפסחא.[8]
צמחייה
סאלס אי גומס יחד עם שכנו אי הפסחא, מוכרים על ידי אקולוגים כאזור אקולוגי (ecoregion) המכונה "היערות הסובטרופיים של עצים רחבי עלים של רפה נוי" (Rapa Nui subtropical broadleaf forests).[9] עם זאת, סאלס אי גומס הוא צחיח כמעט לגמרי, אין בו יערות כלל ורק ארבעה מינים של צמחי יבשה. אלו כוללים את השרךAsplenium obtusatum שגדל רק במקומות מוגנים באזורים הגבוהים יותר.
בעלי חיים
מלבד מספר חרקים, בעלי החיים היחידים שאינם בעלי חיים ימיים הם כתריסר מינים של עופות ימיים, הנוהגים לקנן על האי, כאשר מספרם של העופות השונים כפי שהוערך ב-1985 היה
מספרי העופות יכולים להשתנות במידה ניכרת משנה לשנה, כתלות במזג האוויר, וב-1986 למשל היה מספר העופות נמוך משמעותית.
בעלי חיים ימיים כוללים מספר רב של בעלי חיים השוכנים בקרבת החוף דוגמת מיני סרטנים וקיפודי ים, כמו כן מגוון גדול של דגי שונית ומינים רבים של כרישים, ששחיינים מדווחים שהם "סקרניים", אבל לא תוקפניים.
