אלינור גְווִין (באנגלית: Eleanor Gwyn; 2 בפברואר1650 – 14 בנובמבר1687) הייתה אישיות ידועה ופורה בתקופת הרסטורציה האנגלית. גווין זכתה לשבחים מפי סמיואל פיפס על מופעיה הקומיים כאחת השחקניות הראשונות על הבמה האנגלית, והייתה ידועה בראש ובראשונה כפילגשו של צ'ארלס השני, מלך אנגליה. פיפס העניק לה את הכינוי "נֵל היפה והשנונה". היא נחשבת להתגלמות החיה של רוח אנגליה בתקופת הרסטורציה ולגיבורה לאומית, וסיפורה מזכיר את סיפור סינדרלה, שהפכה מחסרת-כל לנסיכה. גווין ילדה למלך צ'ארלס שני בנים: צ'ארלס בוקלֶר (1670 – 1726) וג'יימס בוקלר (1671 – 1680). בנה צ'ארלס הפך לדוכס סנט אולבנס.
ראשית חייה
הפרטים על רקע חייה של גווין מעורפלים. המידע עליה נאסף ממקורות שונים ובכללם המחזות שבהם כיבבה, שירה סאטירית וציורים, יומנים ומכתבים. בשל זאת, חלק גדול מהמידע מבוסס על שמועות ורכילות, ולכן יש להתייחס אליו בעירבון מוגבל.
מסופר שאמה של גווין טבעה ומתה בגיל 56, בשנת 1679.[1]
בכתבים משנת 1688 נרשם שגווין הייתה בתו של תומאס גווין (Guine), קפטן ממשפחה עתיקה בוויילס, אף שמהימנות ההצהרה מוטלת בספק – נראה שמחברה לא היסס להמציא או לשנות פרטים היכן שהעובדות לא היו ידועות, או שהיו חסרות ייחוד. שיר ספרותי משנת 1681 רומז שאביה של גווין נפטר באוקספורד, ייתכן שבכלא, אך גם כאן יש ספק האם המידע מדויק.[2]
קיימות שלוש אפשרויות לעיר הולדתה: הרפורד, לונדון (קובנט גרדן, ליתר דיוק) ואוקספורד. אין הוכחה ממשית ללידתה באף אחת מהערים האלו.[3] העובדה ש"גווין" הוא שם ממקור וולשי תומכת בראיות לטובת הרפורד, מכיוון שהעיר נמצאת במחוז שממוקם על גבול ויילס. ייתכן שלונדון היא האפשרות הפשוטה ביותר, מפני שאמה של גווין נולדה בעיר וגידלה שם את ילדיה. אחד מצאצאיה האציליים, בוקלר, הרכיב ראיות נסיבתיות לכך שאוקספורד היא מקום לידתה.
נראה שאביה של גווין יצא מחייה עוד לפני ילדותה בקובנט גרדן. "אמה חולת השַׁכֶּרֶת (דיפסומניה), [ו]אחותה הידועה לשמצה" רוז, נשארו במצב ירוד.[4] גווין התנסתה בקרוס-דרסינג (לבישת בגדי המין השני) בין 1663 ל-1667 בשם "ויליאם נל", ואף אימצה זקן מזויף. בהשראת חוויותיה נולדה דמות מצליחה ומצחיקה ביותר שאותה גילמה גווין כגבר על הבמה במרץ 1667. על פי רוב העדויות, אמה של גווין הייתה אלכוהוליסטית שניהלה בית בושת. שם, או בבית הבושת של אישה בשם מאדאם רוס, בילתה גווין לפחות זמן מה.
בסביבות שנת 1662, נכנסה גווין לקשר רומנטי עם גבר בשם "דנקן" או "דנגן". מערכת היחסים שלהם שימשה נושא למספר סאטירות מאוחרות יותר בעוקצנות מלאת גסויות.[5] דנקן סיפק לגווין חדרים בפונדק בלונדון,[6] ולפי הסאטירות, הוא גם היה מעורב בהשגת משרה בשבילה בתיאטרון שהיה בתהליכי בניה באותו אזור.
במהלך העשור שבו שלטו קרומוול האב והבן באנגליה, נאסרו בילויים שנחשבו חסרי ערך, ובכללם תיאטרון. עם עליית צ'ארלס השני לכס האנגלי בשנת 1660, הושב התיאטרון על כנו במהירות. אחת מהפעולות הראשונות של צ'ארלס כמלך הייתה לתת תוקף חוקי למשחק כמקצוע לנשים.
מרי מגס, חברה של אמה של גווין,[7] שכרה את שירותיהן של גווין ושל אחותה רוז כ"נערות תפוזים" – מוכרות תפוזים סיניים לקהל בתיאטרון. בתפקיד זה נחשפה גווין למספר היבטים של חיי התיאטרון ולחברה הגבוהה יותר בלונדון: המקום נקרא "תיאטרון המלך" אחרי הכול, וצ'ארלס השני נכח בהופעות לעיתים קרובות.
שחקנית
דיוקן של נל גווין בידי סיימון פראלסט, סביבות 1680
התיאטראות החדשים לאחר עליית צ'ארלס השני לשלטון היו התיאטראות הראשונים באנגליה שכללו שחקניות. קודם לכן, את תפקידי הנשים גילמו נערים או גברים. גווין הצטרפה לשורת השחקניות בגיל 14, פחות משנה לאחר שהפכה ל"נערת תפוזים".
בשנת 1665, גווין כבר הייתה שחקנית חשובה ובולטת. סביב אותו הזמן היא מוזכרת בפעם הראשונה ביומנו של פיפס: ביום שני 3 באפריל 1665, בזמן צפייתו בהצגה, נזכר ביומנו התואר "נל היפה והשנונה".[8] מהאזכור הבלתי שגרתי של שמה הפרטי בלבד משתמע שגווין הפכה לידועה על במת התיאטרון כמו גם מחוץ לו, כאשר מעמדה כידוענית החל לנסוק. הופעתה המתועדת הראשונה על הבמה הייתה במרץ 1665.
יחסיה עם המלך צ'ארלס השני
דיוקן של נל גווין כוונוס, בידי פיטר ליילי. צ'ארלס השני תלה את הדיוקן מאחורי ציור נוף שהיה מזיז כדי להראות את הדיוקן לאורחים מועדפים
נראה שהרומן בין המלך לבין גווין החל באפריל 1668. גווין נכחה בהופעה כאשר בתא הסמוך אליה ישב המלך, אשר על פי עדויות היה מעוניין בפלרטוט איתה יותר מאשר בצפייה במחזה. צ'ארלס הזמין את גווין ואת בן הלוויה שלה לארוחת ערב, יחד עם אחיו, דוכס יורק.
מאחר שבעברה הייתה פילגשם של שני גברים אחרים בשם צ'ארלס – צ'ארלס הארט וצ'ארלס סאקוויל, גווין קראה למלך בצחוק "צ'ארלס השלישי שלה". באמצע שנת 1668, הרומן שלה עם המלך כבר היה ידוע לכל. היא המשיכה לשחק, והמוניטין המפוקפק הטרי שלה משך קהל רב ודחף את המחזאים ליצור תפקידים נוספים במיוחד בשבילה.
עם התגברות המחויבות שלה למלך קריירת המשחק שלה דעכה. אין תיעוד לכך שקיבלה אף תפקיד על הבמה בחצי הראשון של שנת 1669.
גווין ילדה את בנה הראשון, צ'ארלס, ב-8 במאי 1670. זה היה בנו השביעי של המלך – מחמש פילגשים שונות.
גווין חזרה לשחק בשלהי שנת 1670, מהלך שבוקלר קרא לו "מעשה יוצא מן הכלל" עבור פילגש עם ילד ששייך למשפחת המלוכה. זה עשוי היה להיות המחזה האחרון שלה. כפי הנראה סיימה את קריירת המשחק שלה בשנת 1671. קריירת התיאטרון של גווין נמשכה שבע שנים ותמה כשהייתה בת 21.
גווין ילדה את בנה השני מהמלך, ג'יימס, ב-25 בדצמבר 1671. הוא נשלח ללימודים בפריז כשהיה בן שש, ומת שם בשנת 1681. נסיבות חיי הילד בפריז וסיבת מותו לא ידועות.
המלך צ'ארלס נפטר ב-6 בפברואר 1685. אחיו ג'יימס השני נענה למשאלתו האחרונה, לא לתת לגווין לגווע ברעב, ובסופו של דבר פרע את רוב חובותיה והעניק לה גמלה שנתית.[9]
מותה
במרץ 1687, עברה גווין שבץ מוחי וכתוצאה מכך נשאר צד אחד של גופה משותק. במאי של אותה שנה, שבץ נוסף הותיר אותה מרותקת למיטתה. גווין נפטרה ב-14 בנובמבר 1687, בגיל 37. את מרבית נכסיה ירש בנה.
פסל לזכרה
בשנת 1937, בניין בן עשר קומות בצ'לסי, לונדון, הוסב למלון והמלון נקרא על שמה, ובגומחה מעל הכניסה הראשית הוצב פסל בדמותה.[10]
.jpg)
