נילי מרגלית היא אחות במקצועה בעלת תואר ראשון בסיעוד, ותואר שני במנהל מערכות בריאות.[2] בשנת 2011 סיימה בהצטיינות לימודי תואר ראשון בסיעוד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לאחר מכן עברה לתל אביב לעבוד במחלקת כירורגית ילדים באיכילוב. בהמשך חזרה לקיבוץ ניר עוז והחלה לעבוד כאחות במחלקת מיון ילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. במקביל למדה את לימודי התואר השני[3].
בנוסף לעבודתה בסורוקה נילי גם מדריכה קלינית וכירוגית בבית הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון ומעבירה הרצאות בבית הספר לסיעוד[4].
במסגרת מתקפת הפתע על ישראל, ב-7 באוקטובר 2023 בבוקר, היא נחטפה על ידי אזרחים עזתים מביתה בקיבוץ ניר עוז, שם גרה עם כלבה נצ'י. כשהמחבלים הגיעו לקיבוץ היא הסתגרה עם הכלב בממ"ד, וכשהם פרצו את הדלת היא דאגה שיברח החוצה. הבית נשרף כליל, במשך שבועות היא הוגדרה כנעדרת, עד שיוכבד ליפשיץ, אחת מהחטופות ששוחררה משבי החמאס, סיפרה שנילי בחיים ומטפלת בפצועים שנחטפו. אביה של נילי, אליהו (צ'רצ'יל), נרצח. היא שוחררה מהשבי כחלק מעסקת שבויים עם חמאס ב-30 בנובמבר 2023, בפעימה השביעית. נציגת הצלב האדום שקיבלה את פניה אמרה לה שנצ'י שרד, כי אמרו לה שזה מה שנילי תרצה לשמוע.[5][6]
פועלה בשבי
במהלך תקופת השבי, במנהרות החמאס, לשם נלקחה עם שאר החטופים, הזדהתה נילי בפני השובים כאחות בבית החולים סורוקה וטיפלה בחטופים במקצועיות ובמסירות, בעיקר בקשישים שבהם.[1] היא דאגה לרישום קפדני של תרופותיהם, הקפידה לתת להם את המינונים הנכונים בהתאם למה ששוביה הואילו לתת לה, נתנה אינפוזית נוזלים במידת הצורך,[7] וכאשר נתנו לה מד לחץ דם, רשמה את המדידות מדי יום והשתמשה במדידות האלה כדי להראות לשובים כמה זה דחוף שיגיעו התרופות וכך האיצה בשוביה לספק תרופות חיוניות, באיום שללא התרופות החטופים עלולים למות במשמרתם.[8]
נילי טיפלה במגוון רחב של מחלות וחבלות, תוך שימוש בידע המקצועי שלה וביצירתיות שלה. לדוגמה, כאשר אחת החטופות, תמי מצגר, נפצעה באופנוע, נילי נתנה לה אנטיביוטיקה, אך הפצעים לא השתפרו. נילי נזכרה שיש בארון דבש, והחליטה לנסות חבישה עם דבש. החבישה עבדה, והפצעים של תמי החלו להחלים.[5]
במשך כ-50 ימים ולילות טיפלה בחבריה ועשתה כל שביכולתה לעזור להם ולשפר את מצבם, בין השאר במתן טבליות קלונקס כעזר לשינה.[4] השבי במנהרות הסגורות, הניתוק המוחלט מאור יום ומידיעת המתרחש בארץ היה קשה מנשוא והקשישים, כל אחד ומצבו הרפואי ודאגותיו למשפחה ולחברים, מצאו מעט עידוד וחיזוק בטיפולה המסור. נילי לא חששה להתעמת עם שוביה ואף לפנות אל בכירי החמאס שעברו במנהרות בדרישה לשיפור מצב החטופים. פנייה זו הרגיזה את שוביה, שראו בכך עקיפת סמכות והענישו את המסורים להשגחתם בצמצום שעות תאורה ואוורור.
הרגע הקשה ביותר בתקופת השבי של נילי התרחש לדבריה ממש לפני שחרורה, כשאנשי החמאס טענו בפני ירדן ביבס, אחד החטופים ששהה איתה, כי אשתו שירי וילדיו אינם בחיים.[9]
לאחר חזרתה מהשבי
לאחר שחזרה מהשבי החלה מרגלית להיות פעילה הן למען שחרור החטופים והן למען הכנסת תרופות לחטופים. מרגלית נפגשה בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס עם בכירי חברות אמריקאיות, בהם מנכ"ל פייזראלברט בורלא, ושיתפה אותם בצרכים הרפואיים של החטופים.[10] כמו כן נפגשה ב-18 בינואר 2024 באותו הפורום גם עם מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש.[11]