מפת חלוקת הארץ לשבטים – נחלת שבט אפרים בצהוב בהיר – בשדרת ההרים – צפונית מירושלים
נַחֲלַת שֵׁבֶט אֶפְרָיִם היא האזור שבו התנחלו בני שבט אפרים לאחר כיבוש הארץ.
על גבולות הנחלה, ניתן ללמוד מהכתוב על נחלת שבט אפרים וכן מהכתוב על גבולות נחלות השבטים הצמודות: מנשה – מצפון ובנימין – מדרום.
גבולות הנחלה על פי המקרא
לאחר כיבוש הארץ, בהיות יהושע בן נון "זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" ה' מצווה עליו לחלק את הנחלות לשבטי ישראל, על פי הגורל[1] והכתוב מתייחס לנחלת שבט אפרים, בשני מקומות. הפעם הראשונה בספר יהושע: ”א. וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף; מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ, לְמֵי יְרִיחוֹ, מִזְרָחָה: הַמִּדְבָּר, עולֶה מִירִיחוֹ בָּהָר בֵּית-אֵל. ב. וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה, וְעָבַר אֶל גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת. ג. וְיָרַד יָמָּה אֶל גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי, עַד גְּבוּל בֵּית חוֹרון תַּחְתּוֹן וְעַד-גָּזֶר, וְהָיוּ תוצְאותָו – יָמָּה. ד. וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי יוֹסֵף: מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.” (יהושע, ט"ז) ומיד לאחר מכן, הכתוב מתייחס רק לגבולות נחלת שבט אפרים:
גבול נחלת שבט מנשה עבר "על פני שכם" ולא כלל את העיר עצמה. שכם היא עיר של אפרים, בתוך נחלת מנשה.
אזור תפוח היה לשבט מנשה, אך העיר תפוח עצמה הייתה לאפרים. תפוח היא עיר של אפרים, בתוך נחלת מנשה
ערוץ נחל קנה היה הגבול: מצפון – מנשה, ומדרום – אפרים.
על פי המפרשים השונים, פירוש המלה ”יָמָּה” הוא "לכיוון מערב" ולא עד הים עצמו.[2] בתיאור נחלת שבט מנשה מוזכר הים – במפורש. אין תיאור כזה לא מוזכר בנחלת אפרים ומכאן ניתן להבין שנחלת אפרים לא הגיעה עד לחוף הים.
הגבול הצפוני של נחלת שבט בנימין – שמדרום לנחלת אפרים
יהודה אליצור ויהודה קיל בספרם אטלס דעת מקרא מביאים את הפירוש הקדמון המיוחס לתלמיד רב סעדיה גאון בספר דברי הימים. לפיו, כיבושי שבט מנשה בעבר הירדן המזרחי, בגלעד ובבשן הן "ספורות לשעבר" – כלומר המקרא מספר דברים מן העבר, מימי שֶבֶת בית יוסף בארץ מצרים. מכיר בן מנשה, המכונה "איש מלחמה" ולימים יקרא בית מכיר "אבי גלעד" על שם אחוזתו בעבר. לכן, לפי הסבר זה, משה לא בא בטענות לשבט מנשה על בקשתם להתנחל בעבר הירדן המזרחי (הוא בא בטענות רק נגד שבט ראובן ושבט גד). תימוכין לסיפור זה אפשר למצוא בספר דברי הימים א', שם ניתן להבין שלשבט אפרים ולשבט מנשה, היו נחלות בארץ ישראל, עוד לפני כיבוש הארץ. ”בְּנֵי מְנַשֶּׁה... מָכִיר אֲבִי גִלְעָד... וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם... וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה.” (דברי הימים א', פרק ז', י"ד–כ"ה)
