נורמן אריק קירק (באנגלית: Norman Eric Kirk; 6 בינואר 1923 – 31 באוגוסט 1974) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-29 משנת 1972 ועד מותו הפתאומי. הוא הנהיג את הסיעה הפרלמנטרית של מפלגת הלייבור של ניו זילנד מ-1965 ועד 1974 והיה ראש הממשלה הרביעי מטעמה. לקירק יצא שם של דיבייטור מרשים בתקופתו ואחת מאמירותיו המפורסמות הייתה שאנשים לא זקוקים להרבה, רק ל"מישהו לאהוב אותו, מקום לחיות בו, מקום לעבוד בו ומשהו לקוות לו".[1]
ראשית חייו
נורמן קירק נולד בעיירה ואימטי שבדרום מחוז קנטרברי. הוא הגיע ממשפחה ענייה שלא יכלה להרשות לעצמה מותרות כמו קניית עיתון יומי או מכשיר רדיו.[2] הישגיו של קירק בבית הספר לא היו מזהירים והוא נשר ממנו זמן קצר לפני שמלאו לו 13 שנים. למרות זאת, הוא נהנה מקריאה וביקר לעיתים קרובות בספריות. במיוחד הוא נהנה ללמוד באופן עצמאי היסטוריה וגאוגרפיה.
לאחר שעזב את בית הספר, עבד קירק בכמה עבודות, בתחילה כעוזר לצבעי גגות ומאוחר יותר כנהג קטר וכמפעיל דוודים במפעלים שונים. יחד עם זאת, החלה בריאותו להתדרדר וכאשר הוא נקרא לשרת בצבא ניו זילנד בשנת 1941, הוא נמצא בלתי כשיר רפואית. לאחר שהחלים, הוא שב למעגל העבודה והחזיק בכמה משרות שונות. ב-1943 נשא קירק לאישה את לוסי רות מילר. יחד הם הביאו לעולם שלושה בנים ושתי בנות.
ראשית הקריירה הפוליטית
ב-1943 הצטרף קירק לסניף מפלגת הלייבור בקאיפואי, שם החליטו הוא ואשתו לבנות את ביתם. קירק. ב-1951 הוא נבחר כיושב ראש ועדת הבחירות של המפלגה במחוז הבחירה המקומי. ב-1953 הוא הנהיג את סניף המפלגה המקומי לניצחון בבחירות למועצת העיר ובהיותו בן 30 היה לראש העיר הצעיר בכל ניו זילנד.[3]
כראש העיר, הפגין קירק יצירתיות רבה ויישם שינויים רבים. הוא הפתיע את פקידי הציבור בכך שלמד את הנושאים בצורה יסודית ולעיתים רכש ידע רחב יותר בהשוואה לאנשים שתפקדו כיועציו. בינואר 1958 הוא התפטר מתפקידו כראש העיר ועבר עם משפחתו לקרייסטצ'רץ' לאחר שנבחר לפרלמנט של ניו זילנד.[2]
חבר הפרלמנט
ב-1954 הציג קירק את מועמדותו לראשונה בבחירות לפרלמנט, אך למרות שאחוזי ההצבעה עבור הלייבור גדלו באופן משמעותי, הוא לא הצליח לנצח בהן.[2] ב-1957 הוא נחל הצלחה בבחירות כמועמד הלייבור במחוז הבחירה של לייטלטון.
לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו, קידם קירק את רעיון מדינת הרווחה ותמך בהוצאת כספי הממשלה על דיור, בריאות, תעסוקה וחינוך. ככזה, נתפש קירק לעיתים קרובות כתומך של הניו זילנדי הפשוט. הרקע שלו ממעמד העובדים העניק לו גם יתרון והמצביעים מהשורה ראו את הפוליטיקאים האחרים כמתנשאים ומרוחקים. בהדרגה החל קירק לעלות בסולם ההיררכי של מפלגת הלייבור וב-1963 הוא נבחר להיות סגן נשיא המפלגה ושנה לאחר מכן הוא נבחר כנשיא. בסוף שנת 1965 הוא התמודד בהצלחה מול ארנולד נידרמאייר על מנהיגות הסיעה הפרלמנטרית. עד לשנת 1972 היה קירק מנהיג האופוזיציה, אז הביסה הלייבור את המפלגה הלאומית בראשותו של ג'ק מרשל.
ראש ממשלת ניו זילנד
כראש ממשלה, יישם קירק בקצב תזזיתי מספר רב של צעדי מדיניות חדשים. במיוחד הייתה ממשלת קירק פעילה יותר בתחום מדיניות החוץ בהשוואה לקודמתה והיא שמה דגש על הרחבת הקשרים של ניו זילנד עם מדינות אסיה ואפריקה. זמן קצר לאחר בחירתו כראש הממשלה, הסיג קירק את כוחותיה של ניו זילנד מווייטנאם ובכך הביא לסיומן שמונה שנים של מעורבות במלחמת וייטנאם. קירק ייזכר גם כמי שביטל את אימוני החובה הצבאיים בניו זילנד ומאז כוח האדם של כוחות ההגנה של ניו זילנד מבוסס על בלתי-מתנדבים בלבד.
שתי פרשות שאירעו בתקופת כהונתו של קירק ראויות במיוחד לציון. האחת, צעדי המחאה של קירק כנגד הניסויים בנשק גרעיני שביצעה צרפת באוקיינוס השקט. במסגרת פרשה זו הגישה ניו זילנד, יחד עם אוסטרליה, ב-1972, תביעה נגד צרפת בבית הדין הבינלאומי לצדק וב-1973 שלח קירק שתי פריגטות של הצי המלכותי של ניו זילנד, "קנטרברי" ו"אוטגו" לשטח הניסויים באטול מורורואה, כאקט של מחאה סמלית.[4] הפרשה השנייה הייתה סירובה של ניו זילנד לארח את נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה, החלטה שננקטה עקב משטר האפרטהייד שבמסגרתו לא שולבו שחקנים שחורים בנבחרות הלאומיות של דרום אפריקה. כמו כן מתח קירק ביקורת חריפה על מדיניות החוץ של ארצות הברית על מעורבותה בהפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973.
ממשלת קירק גם בלטה במספר של צעדים לבניית הזהות הלאומית של ניו זילנד. ב-1973 החלה המסורת של "יום ניו זילנד" וב-1974 הוכרזה המלכה אליזבת השנייה בחקיקה כמלכת ניו זילנד.
מחלתו ומותו
במהלך תקופת כהונתו כראש הממשלה הקפיד קירק על סדר יום אינטנסיבי. הוא סירב להפחית את עומס העבודה שלו ולעיתים רחוקות לקח לעצמו חופשה (איי צ'אטם היו אתר הנופש החביב עליו). ב-1974 הוא כבר סבל מקשיי נשימה, אכילה ושינה. הוא לא נהג לעשן, אך הוא סבל מסוכרת ומדיזנטריה ובאפריל אותה שנה הוא עבר ניתוח להסרת דליות בשתי רגליו. הן רופאיו והן ידידיו דחקו בו לצאת לחופשה ובסוף אוגוסט יעץ לו מנהיג מפלגת האשראי החברתי, ברוס בית'ם, לקחת כמה חודשים של חופשת החלמה. הופעתו הפומבית האחרונה של קירק הייתה בטקס פתיחת הקולג' הקתולי על שם פיטר הקדוש בפלמרסטון נורת' ב-18 באוגוסט. לכל אורך הטקס הוא עמד בגשם והחמיץ עימות פומבי עם רוברט מולדון בהנחיית העיתונאי דייוויד פרוסט.
ב-15 באוגוסט החליט קירק לקחת חופשה של יומיים וב-26 באוגוסט הוא החליט לקחת חופשה של שישה שבועות של מנוחה מוחלטת. הוא נבדק על ידי כמה רופאים וביום המחרת אישר פרופסור טום אודונל שקירק סבל מלב מוגדל ומוחלש מתסחיפים שגרמו לאי ספיקה מספקת של חמצן למחזור הדם שלו. כמו כן אובחן שרק שליש מאחת ריאותיו תפקדה כראוי והוא סבל מכאבי בטן עקב נפיחות של הכבד שלו. ב-28 באוגוסט הוא אושפז בבית החולים בוולינגטון. הוא נכנס לבית החולים מכניסה צדדית כדי להתחמק מצלמי התקשורת בכניסה הראשית של בית החולים. הוא שוחח עם ידידיו והעלה איתם זכרונות ומיטתו הייתה מלאה בניירות עבודה. בשבת, 31 באוגוסט, אמר קירק לאשתו רות, "אני גוסס... אנא אל תספרי זאת לאף אחד". זמן קצר לאחר השעה 9 בערב, בעודו צופה בסדרת מתח בטלוויזיה, הוא החליק מהכורסה עליה ישב. נורמן קירק מת מתסחיף ריאתי כאשר קריש דם חדר לליבו והפסיק את פעולתו.
בה בשעה שעמיתיו האיצו בו לקחת חופשה, אף אחד מהם לא היה מודע למצבו הקשה. נשיא מפלגת הלייבור, בוב הרווי, אמר שקירק היה "אדם חסון" עם "מבנה גוף של סוס". הוא הציע להקים ועדת חקירה מלכותית שתבדוק אפשרות שקירק הורעל על ידי ה-CIA. טענה זו שבה ועלתה בעת ביקורו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון בניו זילנד ב-1999.
לאחר שגופתו של קירק הוצבה בבניין הפרלמנט במשך יומיים, נערכה ב-4 בספטמבר הלוויה ממלכתית בקתדרלת סנט פול בוולינגטון. למחרת היום נערך טקס נוסף בבניין עיריית קרייסטצ'רץ' ולאחר מכן נטמן קירק בטקס צנוע בעיירת הולדתו. הוא נקבר בסמוך לקבר אמו. הטקס התעכב עקב חוסר יכולתו של מטוס חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד לנחות בוואימטי והתהלוכה זורזה כדי לעמוד בדרישה החוקית לקבורה לאור היום. במקביל התקיימו טקסי זיכרון ברחבי ניו זילנד וב-26 בספטמבר התקיים גם טקס זיכרון במנזר וסטמינסטר בלונדון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
