יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: אי סדר, סגנון לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנאצריזם הוא מונח כללי המתייחס למכלול תפיסות, מדיניות ומוסדות המיוחסות לתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר במצרים. הנאצריזם ביקש לקדם תמורה מקיפה בחברה המצרית. למהפכה הנאצרית היבטים לאומיים, פאן-ערביים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. נאצר ביקש להשיג עצמאות מצרית, לאחד את העמים הערבים, לבטל את ההבדלים בין המעמדות בחברה המצרית, להביא לפיתוח כלכלי מהיר ולרווחה לתושבי מצרים, כמו גם כינון דמוקרטיה בהשתתפות רחבה.
המונח נאצריזם ניתן לתורתו המדינית והחברתית של נשיא מצרים גמאל עבד-אל-נאצר, שזכתה לתמיכה רחבה – לרבות בין ערביי ישראל – בעיקר בסוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60. מעריציו של המנהיג המצרי האמינו שהוא מצעיד את מצרים לקראת חירות לאומית וצדק חברתי. המונח נאצריזם הוא מונח מערבי ואינו מקובל בשפה הערבית, שבה דיברו על "סוציאליזם ערבי".[1]
הנאצריזם הסעיר את נפשותיהם של מיליוני אנשים ברחבי ארצות ערב. במשך תקופה ארוכה הוא היה הכוח העיקרי שפעל ביחסים הבין ערביים, ואילץ את הכוחות האחרים להגדיר את עצמם על פי אמות המידה שלו. הנאצריזם חולל תמורה עמוקה בתדמיתה של מצרים, העניק לערבים את התחושה שהם נוטלים לידיהם את גורלם, והם החלו לעצב את ההיסטוריה של עצמם.
הנאצריזם הופיע באזור ברגע של מהפך היסטורי רחב ממדים, ובנקודת הצטלבות של שלושה תהליכים היסטוריים: ראשית, הנאצריזם צמח בתקופה שבה החלו להופיע מרכזים פוליטיים עצמאיים, לראשונה מזה מאות בשנים, במרכז הגדול והמאוכלס בחברות דוברות ערבית. שנית, הנאצריזם צמח בתקופה בה האימפריה העות'מאנית כבר לא הייתה קיימת. שלישית, הנאצריזם צמח בתקופה בה ההגמוניה של מעצמות אירופה, אשר פרסו את שליטתן על האזור, הגיעה לשלב סיומה. במלחמת העולם הראשונה חוסלה האימפריה העות'מאנית, ומלחמת העולם השנייה מוטטה את פריסתן האימפריאלית של יורשותיה.
התפוררות ההגמוניה העות'מאנית והסתלקותה הסופית של הח'ליפות הותירו קבוצות אוכלוסין גדולות עם בעיה בנוגע לזהותן העצמית. את החלל שנוצר מילאו לזמן מה ההסדרים הממשלתיים שכיננו מעצמות אירופה. אולם עם תחילתה של המחצית השנייה של המאה העשרים, נתחוור כי התשובות שמעצמות אירופה הציעו היו רחוקות מלספק את אותה אוכלוסייה. ההשפלה הצורבת שגרמו שלטונות אירופה לחברה האסלאמית הגאה יצרה משבר. אזרחים ערבים בעלי תודעה פוליטית, שבאו במגע עם אירופה, חשו באופן אישי את המצוקה, העלבון והמבוכה שנבעו מן העימות עם המערב. הנאצריזם הופיע באותה הנקודה בה משבר זה הגיע לשיא מבחינת חריפותו והיקף תפוצתו, ומצד שני הנוכחות הצבאית המאסיבית של המערב החלה להסתלק מן האזור. הנאצריזם עלה על הבמה כביטוי למצוקות, וכתשובה לדילמות של מצב היסטורי ספציפי זה, ומכאן משמעותו וייחודו. הנאצריזם לא נבע מניסיון לבצע מודרניזציה של העולם הערבי-מסורתי-אסלמי, אלא מאמץ לתת ביטוי דינאמי לתגובתו של עולם מסורתי אסלמי זה נגד העולם המערבי מודרני. הנאצריזם מגלם את תגובת האסלאם לעימות עם המערב, ומבטא את רחשי לבם של המוסלמים שנפגעו מעימות זה. הם רצו לשקם את הגאווה הפצועה ולהנחיל כבוד כפיצוי להשפלה המתמשכת. חזון הגאולה הנאצריסטי היה טעון בתכנים אסלאמיים, במונחיו, בערכיו ובסמליו.
הנאצריזם לא היה הראשון שדיבר על פאן ערביות. נטיעות עמומות בקרבן של תנועות לאומיות מסוימות, היו מפוזרות במצען של חלק מן המפלגות שקדמו לנאצר, אך אלו היו בבחינת אידאות מופשטות. נאצר לעומת זאת, יצר קונצנזוס לאומי, חזון שיעדיו הרקיעו שחקים, תנועת המונים אדירה, משטר "מהפכה" שעורק את יסודות הסדר הקודם, ולכוח היסטורי שמוביל את ההתפתחויות באזור.
גורמים שהשפיעו על הנאצריזם
המצרי – מצרים מהווה דגם קלאסי של חברה הידראולית. יש שליטה גמורה של הממשלה במשאבי הכלכלה, יש פער עמוק בין השליטים והנשלטים, יש עליונות מוחלטת לטובת הקולקטיב על צורכי הפרט, מתקיימים מאפייני הסמכות המסורתית ועוד.
האזורי – מיקומה של מצרים במזרח התיכון. מצרים היא נקודת הצומת והמרכז של הסהר הפורה, חצי האי ערב וצפון אפריקה. עובדה זו, מדרבנת את מצרים לחתור להגמוניה אזורית נרחבת.
הגלובלי – מיקומה של מצרים בין שלוש יבשות, ובמיוחד שליטתה על נתיב המים העיקרי בין אירופה והמזרח, יצרה מעורבות רבה של מצרים בזירה הגלובלית. חשיבותה האסטרטגית של מצרים כלל, ושל תעלת סואץ בפרט, חשפו את מצרים לסכנת השתלטות מצד המעצמות הגדולות והטילו אותה אל תוך סבך המדיניות הבינלאומית. הנאצריזם עוצב תוך משחק מתמיד בין האינטרסים של המעצמות הגדולות.
הנאצריזם נחלש במהלך השנים, יש הרואים את מקור החלשות הנאצריזם או הניאו נאצריסטים בעמדתם ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני.[3]
