משפט ראווה הוא כינוי שלילי להליך משפטי ציבורי, שבו פסק הדין הוחלט למעשה טרם המשפט. מטרת המשפט, אם כן, אינה לדון באשמת הנאשם, אלא לפרסם בציבור את אופן הענישה והנימוקים לה, כאזהרה. לפיכך במשפטים אלו ניתן להרשיע אדם חף מפשע מבלי לתת לו משפט הוגן. משפטי ראווה הם אמצעי לרדיפת מתנגדי משטר או אנשים אחרים שהמשטר חפץ לפגוע בהם. מטרת גזר הדין היא בראש ובראשונה להתנקם או להעניש את הנאשמים על הפשעים המיוחסים להם, ולא לשקמם.
במקרים רבים, קיימות חריגות מסדרי הדין ואף מן החוק עצמו במשפט ראווה. הנאשמים אינם מקבלים זכות להתגונן, והצהרותיהם נלקחו מהם תחת עינויים או כפייה אחרת להודות באשמתם.
משפטי ראווה נגד יהודים מטעמים אנטישמיים ואנטי-ציוניים: משפטו של שפיק עדס בעיראק (1948) ; משפטי פראג בצ'כוסלובקיה (1952); משפטי הרופאים בברית המועצות (1953)
