האישים שפעלו בעולם ההשכלה המוקדמת באו מרקעים שונים. היו בהם תלמידי חכמים שבאו מהעולם הרבני והלמדני, שפנו לעיסוק בפילוסופיה, במתמטיקה ובמדעי הטבע, ובהם למשל רבי ישראל מזמושץ בעל "נזד הדמע", רבי ברוך שיק משקלוב שתרגם לבקשת הגר"א את ספר "אוקלידס", רבי יהודה הלוי הורוביץ בעל "עמודי בית יהודה", האסטרונום רפאל לוי מהנובר, רבי שלמה חלמא בעל "מרכבת המשנה" ובתקופה מאוחרת מעט יותר ר' מנשה מאיליה. גם כמה מגדולי הדור ממש, ובהם למשל הגאון מווילנה ורבי יעקב עמדן, היו בעלי גישה חיובית למדעים ולהשכלה, אך לא במידה שתאפשר לראות בהם משכילים מוקדמים של ממש. קבוצה נוספת היא של תלמידי חכמים שעסקו בדקדוק עברי, שאז העיסוק בו היה מועט מאוד אצל רוב הלומדים, ובהם ר' שלמה זלמן הנאו, ר' שלמה דובנא ור' נפתלי הרץ וייזל הצעיר (בבגרותו היה חלק מן המשכילים המאורגנים). המשכילים המוקדמים שבאו מן העולם הרבני שאבו לרוב את השראתם מכתבי הפילוסופים היהודים הרציונליים של ימי הביניים, ובראשם הרמב"ם, ובדרך כלל לא ראו עצמם כמהפכנים, אלא כמי שבאים לתקן את סביבתם ולהשיבה אל הדרך המקורית והאמיתית של היהדות.
קבוצה אחרת של משכילים מוקדמים היא של צעירים יהודים שנחשפו לעולם המדע והתרבות האירופי של עידן הנאורות. חלקם היו סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות באירופה, שהלימוד בהן הותר ליהודים בהדרגה החל מסוף המאה ה-17. סטודנטים אלה, ואחרים שנחשפו לעולם זה, עמדו על המרחק הרב שבין התרבות האירופית ובין היהדות במצבה אז, ופעלו כדי לגשר על הפער ולהכניס את המדע והתרבות האירופיים לתוך עולם היהדות. בין אישים אלה אפשר למנות את אהרון גומפרץ, מרכוס הרץ, יצחק אייכל בצעירותו ואחרים. בקבוצה זו ניתן למנות גם כמה מבעלי ההון היהודים באירופה, ובעיקר יהודי החצר, שהיו נתונים גם הם להשפעת התרבות האירופית. דמות שעומדת באמצע בין שתי הקבוצות, שראשית חייה בעולם הלמדני-הרבני אך עיקר גדילתה בעולם התרבות והפילוסופיה של ברלין, היא דמותו של משה מנדלסון, למעשה החשוב מבין המשכילים המוקדמים וחוליית המעבר אל תנועת ההשכלה המאורגנת.
המשכילים המוקדמים כתבו, כל אחד בתחומו, חיבורים וספרים רבים והביעו בהם את השקפותיהם בזכות לימודי המדעים והחכמות. הם גם הסתמכו זה על חיבוריו של זה ועמדו בקשרי מכתבים. פה ושם היו גם חבורות של משכילים מוקדמים, למשל בברלין בשנות החמישים (מנדלסון, ישראל מזמושץ, אהרון גומפרץ) ובאמסטרדם בשנות השישים והשבעים (וייזל הצעיר, שלמה דובנה, דוד פרנקו-מנדס ואחרים).
בסוף שנות השבעים של המאה השמונה-עשרה ובתחילת שנות השמונים חל המעבר מעולמם של המשכילים המוקדמים אל פעולות מאורגנות וממוסדות של תנועת ההשכלה. מעבר זה חל בעיקר בדמותם של חיבורים כתובים, ובהם הביאור של מנדלסון, "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל ובעיקר כתב העת "המאסף" שייסד וערך יצחק אייכל, וכן על ידי מוסדות כמו בית הספר "חינוך נערים" בברלין וחברות המשכילים בקניגסברג ובברלין. במזרח אירופה עוד נמשך עידן ההשכלה המוקדמת דור או שני דורות, עד שהגיעה גם לשם תנועת ההשכלה הממוסדת בדמותו של יצחק בר לוינזון.
ההיסטוריונים שבאו מתוך תנועת ההשכלה וכתבו את תולדותיה העניקו משקל רב לדמויותיהם של המשכילים המוקדמים וראו בהם את "מבשרי ההשכלה", הנותנים לגיטימציה מן העולם הרבני לתנועת ההשכלה. במחקר המודרני קיימות גישות שונות ביחס לדמויות אלה, למן גישה המקדימה את תנועת ההשכלה לראשית המאה השמונה-עשרה (עזריאל שוחט), דרך גישה הרואה התקדמות הדרגתית (עמנואל אטקס) ועד גישה המעדיפה לדון בתופעת ההשכלה המוקדמת כתופעה עומדת בפני עצמה, ולא כשלב בתולדותיה של תנועת ההשכלה (שמואל פיינר).
לקריאה נוספת
עמנואל אטקס, "לשאלת מבשרי ההשכלה במזרח אירופה", תרביץ נז (תשמ"ט), עמ' 95 - 114; נדפס שוב בתוך הדת והחיים: תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, הוצאת זלמן שזר, 1993, עמ' 25 - 44
שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים תשס"ב, עמ' 37 - 109
טל קוגמן, המשכילים במדעים: חינוך יהודי למדעים במרחב דובר הגרמנית בעת החדשה, הוצאת מאגנס 2013
Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!
