אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא ואיתלוי בהדן ההוא טייעא... אמר לי: תא אחוי לך בלועי דקרח... אמר לי: אצית מאי שמעת, ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין. אמר לי: כל תלתין יומי מהדר להו גיהנום להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין
בתרגום חופשי: אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הלכנו במדבר והתלווה אלינו ערבי אחד... אמר לי: בוא ואראה לך את בלועי קורח... אמר לי: הקשב למה שאתה שומע. ושמעתי שהיו אומרים: "משה ותורתו אמת ואנחנו בדאים". אמר לי: כל שלושים יום מחזיר אותם הגיהנם לכאן כבשר בקלחת ואומרים כך: "משה ותורתו אמת ואנחנו בדאים".
רבה בר בר חנה סיפר על ערבי שהתלווה אליו במדבר והציע לו לראות את עדת קורח הבלועים בקרקע. הוא ראה שני בקעים באדמה, וכשהקשיב שמע מתוכם קול שאומר "משה ותורתו אמת". הערבי הסביר לו שעדת קורח מתגלגלים שם פעם בשלושים יום ואומרים כך.
מנהגים
נהוג לשיר את השיר בעיקר בטקסי ההקפות בחג שמחת תורה. לפי מנהג נפוץ שמקורו הראשון המוכר הוא במאה העשרים,[1] בשעת אמירת המילים "משה אמת ותורתו אמת" הקהל קמים וקופצים מספר פעמים,[2] או מניפים את הילדים באוויר.[3]
הרב משה שמואל שפירא נשאל על מקור המנהג וענה, ”מה המקור אינני יודע, אחת אדע, במיר קפצו במשה אמת, ומשכך גם אנו קופצים במשה אמת”,[6] הרב אהרן קוטלר ביאר, שמטרת השמחה בשמחת תורה היא להראות ש"קודשא בריך אורייתא וישראל חד הוא" ולכך בשעה שאומרים זאת מגביהים את עצמם מהקרקע לבטא חיבור לשמים.[7]
ב-2013 דווח על ילדים שנפצעו כתוצאה מהנפתם ב"משה אמת".[8]
יש שפקפקו[דרוש מקור] על קיום ריקוד זה שהוא נגד גזירת חז"ל שלא לרקוד בשבת ויום טוב, והאיסור הוא בעיקר באופן ששתי רגלי הרוקד הן באוויר בבת אחת,[9]
על מקור ההיתר[דרושה הבהרה] נכתב בספר הלכות חג בחג,[10] שכתב לסמוך על מה שכתב הרמ"א[11]: ”ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר. וכן צידד רבי שריה דבליצקי.”[12]
