ליקר מרסקינו (באיטלקית: Maraschino) הוא ליקר המתקבל מזיקוק של דובדבני מרסקה (Marasca).
מאפיינים
הפרי הקטן והמעט חמצמץ של עץ הדובדבן טפיווה (Prunus cerasus var. marasca), הגדל בר לאורך חלקים רבים מהחוף הדלמטי בקרואטיה, מעניק לליקר את הארומה הייחודית שלו. הליקר משמש כתוספת חשובה בסלט הפירות האיטלקי מצ'דוניה (Macedonia).
היסטוריה
בשנת 1759, פרנצ'סקו דריולי, סוחר ונציאני, החל בייצור בקנה מידה תעשייתי של מרסקינו בזאדאר, קרואטיה, שהייתה אז חלק מהרפובליקה של ונציה. דריולי הפגין אותה רוח יזמות ונציאנית כמו אנשי עסקים אחרים באזור ונטו, שהפכו זיקוק גראפה ממסורת משקי בית לתעשייה פורמלית. בכל מקרה, העסקים עמדו בקפדנות בכללים ובהגבלות שנקבעו על ידי גילדת המזקקים האזורית (Arte dell'acqua di vita).[1]
הבקבוקים הירקרקים המרובעים סופקו על ידי מפעלי זכוכית מוראנו ובתחילת המאה ה-19 והוכסו לתוך ציפוי הקש (המכונה "פיאסקו"). זו הייתה שיטה ונציאנית טיפוסית להובלת בקבוקים במסעות ימיים ארוכים ובאה להגדיר את המותג עם השנים.[2] לאחר החזרת הריבונות האיטלקית בונטו, בנו של ג'וזפה, פרנצ'סקו סלגטי-דריולי, היה לו חלק בהקמת מפעל זכוכית בזאדאר, הביא עובדים מיומנים ממוראנו והפך לנשיא הראשון שלו.[3]
ככל שהמוניטין של המרסקינו גדל, כך גדל שמו של זאדאר, מה שגרם למפעלים אחרים להופיע ולהתבסס, במיוחד אלה של ג'ירולאמו לוקסרדו (1821) ורומנו ולאהוב (1861). יחד הם הקימו את l' industria del maraschino di Zara (תעשיית המרסקינו של זאדאר) שהמייסדה המוכר שלה הוא פרנצ'סקו דריולי.[4]
מלחמת העולם השנייה, רדיפת פרטיזני טיטו נגד הקהילה האיטלקית (חלק ממשפחת לוקסרדו, כולל פייטרו וניקולו לוקסרדו, נהרגו על ידי פרטיזנים),[5] הפצצת זאדאר ומעברה לריבונות יוגוסלבית, סימנו את סוף העידן. בתקופה המיידית שלאחר המלחמה הבעלים של שלוש המזקקות החשובות ביותר, ויטוריו סלגטי-דריולי, ג'ורג'יו לוקסרדו ורומנו ולאוב, חיפשו מקלט באיטליה ובנו מחדש את עסקיהם במירה, ליד ונציה, טורגליה ליד פדובה ובולוניה בהתאמה. ב-1946 ויטוריו כבר חידש את הייצור ועד מהרה כבש מחדש את השווקים המסורתיים של החברה ברחבי העולם, במיוחד באזורים דוברי האנגלית.[6]
Maraska d.d (איחוד - לאחר הכיבוש היוגוסלבי - של שלושת מפעלי הליקרים המפורסמים ביותר של זדאר, "אקסלסיור ג'ירולאמו לוקסרדו", "רומנו ולאוב" ו"פבריקה מרשינו פרנצ'סקו דריולי SA", הופיע בסוף דצמבר 1946 עם השם "מרסקה" מפעל של ליקרים, שוקולד וממתקים זאדאר)[10]
קוקטיילים המכילים ליקר מרסקינו
מרסקינו הוא מרכיב מאוד מיוחד ובולט בקוקטיילים. מתכונים רבים לפני תקופת היובש השתמשו במרסקינו, זה היה אחד המרכיבים השימושיים והחשובים ביותר. בתקופה זו נוצר קוקטייל "מרי פיקפורד". בשנים האחרונות, עם צמיחתה של "תנועת קוקטייל האומן", מרסקינו חוזר למעמדו הקודם.
^Sartori, Fausto (1996). L'arte dell'Acqua di Vita, nascita e fine di una corporazione di mestiere veneziana (1618–1806), Venezia: Fondazione Scientifica Querini Stampalia
^On this point see: Antonio Teja, La fabbrica di maraschino F. Drioli all'epoca del suo fondatore (1759–1808), la sua importanza nel quadro dell'industria zaratina dei rosoli, cit. e cit.in.bibl.
^On this point see: Francesco Giorda, Miscellanea di memorie zaratine, Drzavni Arhiv u Zadru, Ms.52/IV – Francesco Salghetti-Drioli a Nicolò Tommaseo, Zara 1869, agosto 24, Biblioteca del Senato, Raccolta Dalmata, Fondo Cippico-Bacotich, Mss.
^On this point see: Antonio Teja, La fabbrica di maraschino Francesco Drioli all'epoca del suo fondatore (1759–1808), la sua importanza nel quadro dell'industria zaratina dei rosoli, cit.e cit.in bibl.
^On this point see: Paolo Berati, Il maraschino che visse due volte. Storia straordinaria del famoso liquore di Francesco Salghetti-Drioli nato a Zara nel 1759 e rinato a Mira dopo la tragedia dalmata, in Rive, uomini, arte, natura, Quaderno di studi della Riviera del Brenta, Mira (Venezia) 2003, cit.in bibl. Giorgetta Bonfiglio-Dosio, L'araba fenice: La fabbrica di maraschino "Francesco Drioli" da Zara a Mira, Atti e memorie della Società dalmata di storia patria, XLI (2019), p. 84-114 cit. in bibl.
