במחצית המאה התשע-עשרה כבר הפנה האסלאם את ראשו לכיוון המערב והראה רצון להתקדמות והתפתחות. המעצמות היחידות בעלות העניין באיראן היו רוסיה ובריטניה. עוד בשנת 1864 הקימו אנשי עסקים את קו הטלגרף הראשון באיראן כחלק מהתקשורת עם הודו ובשנת 1872 נתן נאסר א-דין שאה קאג'אר זיכיון לבריטי פאול יוליוס פון רויטר שהעניק לו את הזכות לפתח את איראן מבחינה טכנולוגית. בתמורה לוויתור של האיראנים על המכס, קיבלו הבריטים את הזכות לייסד בנק באיראן, להקים רשת טלגרף ומסילות ברזל ולפתח את המשאבים המינרלים של איראן.
מכאן ואילך התפתחו יחסים מסובכים בין איראן לבין מעצמות העולם. מצד אחד, שאף המנהיג האיראני ללכת בעקבות המערב והעולם המתקדם, ולשוות לאיראן נופך של מודרניות. מנגד, עמדו העולמא, אשר ינסו לטרפד כל מהלך שיש בו משום הפחתת כוחם או דריסת רגל גדולה מדי של מדינה אחרת בתוך איראן, מה שמהווה איום רציני על כוחם[1].
כאמור, לבריטים ולרוסים היו האינטרסים המובהקים ביותר במזרח התיכון באזור איראן. הבריטים ראו באיראן דלת לעולם המזרח-הרחוק ולמרכז אסיה, ואילו הרוסים קיוו להשיג גישה נוחה לקונסטנטינופול. כל אחת מן המעצמות רצתה לבסס את ההגמוניה שלה באזור המפרץ ואיראן בפרט, דרך מס' אמצעים שהמרכזיים שבהם היו השפעה על השאה ועל ראשי ממשלתו, מסחר, הפחדה וזיכיונות. לאיראן היה אינטרס לערב את מעצמות העולם על-מנת לשמור על עצמאותה. לפי תפיסת עולמו של השאה האיראני, נאצר א-דין, אם למעצמות העולם יהיה רווח מההתפתחות הכלכלית של איראן, יהיה להן עניין לעזור לשמור על עצמאותה.
מירזא חוסיין חאן, ראש ממשלת איראן בשנים 1871–1873, היה מודאג מהתפשטות רוסיה והתקרבותה לגבול עם איראן. הוא ניסה להשיג מבריטניה מסמך אשר יבטיח את הטריטוריה הקיימת של איראן כדי להגן על המדינה מפני פשיטה רוסית. לאחר סירובה של בריטניה, חשב מירזא חאן שעל ידי שימוש בהון של בריטניה לצורך סלילת מסילת ברזל ופיתוח כלכלי נוסף של איראן, לבריטים יהיה רצון להגן על איראן מפני הרוסים, וכך גם איראן תתפתח מבחינה כלכלית. לכן דחף מירזא חאן לחתימה על זיכיון גדול בין הברון פאול יוליוס פון רויטר לממשלת איראן. במהלך המשא-ומתן בין הצדדים נתן רויטר שוחד לפקידים בכירים בשלטון האיראני, על-מנת שיעזרו לקדם את הזיכיון. בשנת 1872 שכנע מירזא חאן את השאה נאצר א-דין, ששאף להקמת מסילת ברזל באיראן ולא השכיל להבין את הסכנות שבכך, לחתום על זיכיון רויטר. הסעיפים העיקריים בזיכיון העניקו לברון רויטר את הזכות לבנות מסילת רכבת מהים הכספי דרומה, לפתח מפעלים, לשלוט במחצבים ובחקלאות ולמעשה לפתח כל יוזמה של מודרניות.
במהרה קמו מתנגדים רבים לזיכיון, ביניהם האופוזיציה האיראנית והרוסים, אשר הצליחו לעכב את התחלת העבודות על מסילת הברזל. אפילו אשתו של נאצר א-דין שאה הצטרפה למתנגדיו, לאחר שנשלחה חזרה לאיראן במהלך ביקור השאה בבריטניה בגלל שלא יכול היה להגן על צניעותה בחו"ל. הפקידים במשרד החוץ לא אהבו את הזיכיון בגלל העוינות שהוא עורר אצל הרוסים, ולכן טרפדו תמיכה בריטית בפרויקטים הכלכליים הגדולים באיראן. בעקבות לחץ מצד העולמא ונכבדים אחרים, השאה פיטר את ראש ממשלתו, מירזא חאן, וביטל את הזיכיון שניתן לרויטר. התנועה שקמה נגד זיכיון רויטר וכללה אנשי עולמא, פקידים, אנשי ממשל, ואף כאלו שהושפעו מרוסיה, הייתה אמנם קטנה בגודלה בהשוואה לתנועה שתקום מאוחר יותר במרד הטבק, אך הייתה ניצוץ של התנגדות עממית כללית כנגד זיכיונות זרים וכנגד פתיחות יתר של הממשל האיראני.
בשנת 1888 שלחו הבריטים את סר הנרי דראמונד וולף לאיראן כדי להגביר את כוחה של בריטניה בקבלת ההחלטות באיראן ובהתמודדות עם רוסיה. בלחצו של וולף אישר השאה שיט בינלאומי בנהר הכארון (Kārun), מה שאפשֵר להעביר סחורות מערי הנמל לתוך איראן בזול, וכך לתת השפעה גדולה יותר למעצמות אירופה בתוך איראן. הרוסים מחו בטענה שהם הסכימו בעבר עם האיראנים על-כך שלא יתנו זיכיונות תחבורה ללא אישור הרוסים, אך האיראנים הכחישו שנחתם הסכם כזה.[2]
מאוחר יותר ניתן לרויטר זיכיון להקמת בנק באיראן, שבסיסו בטהראן ויש לו מספר סניפים ברחבי המדינה. הבנק יכול היה להנפיק שטרות כסף, דבר שגרם לכעס בקרב חלפני הכספים באיראן שנאלצו להפסיק את הנפקת השטרות. הרוסים יצאו גם נגד זיכיון הבנק ובתמורה הם קיבלו זיכיון לבנק רוסי באיראן ומספר זיכיונות לסלילת כבישים.
פרוץ המרד ומהלכו
ב-8 במרס 1890, בלחץ של וולף על השאה, ניתן לבריטי מייג'ור (רב-סרן) ג'רלד טאלבוט זיכיון בלעדי למכירה ושליטה על הייצור והייצוא של הטבק ומוצריו באיראן למשך 50 שנה. בתמורה חויבה החברה של טאלבוט לשלם 15,000 ליש"ט בשנה ורבע מרווחיה לאוצר המדינה האיראנית. וולף ככל הנראה תפס את הזיכיון כמשהו שיתרום לשגשוג של המדינה, ובהתלהבותו הוא התעלם מהעוינות שזיכיון זה עלול ליצור בקרב הסוחרים וחלפני הכספים, בגלל הפגיעה בעבודתם.
כצעד ראשון להשתלטות על נכסי הטבק באיראן, נקבע כי כל היצרנים, בעלי המפעלים לייצור מוצרי טבק, ומגדלי הטבק היו צריכים לקבל אישור מהחברה הזכיינית לייצור ושיווק הטבק ומוצריו. כמו כן, חויבה החברה הבריטית לרכוש את כל המקטרות ומוצרי הטבק מבעליהן האיראנים. על המחיר היו אמורים שני הצדדים בעסקה לשאת ולתת ולקבוע בדרך ידידותית מחיר שמוסכם על שניהם, אך במידה ולא יכלו להגיע להסכמה, היה עליהם לפנות למתווך חיצוני ששניהם סומכים עליו, ולתת לו לקבוע את המחיר (לפי סעיף 6 בהסכם).
כאשר הסוחרים הבינו כי זיכיון הטבק עומד לפגוע קשות בפרנסתם, והעולמא הבינו כי זו ההזדמנות שלהם להראות את כוחם ולהתנגד לדריסת הרגל המערבית באיראן, הם חברו יחדיו והרימו את נס המרד נגד המשטר האיראני. למעשה, הסוחרים ואנשי העסקים הם אלו שעמדו מאחורי המרד ודאגו לארגן את כל העם, לקדם את המרד, לתכנן את פעולות ההתנגדות ואפילו לערוך את הטיוטות של הצהרות העולמא בתקשורת ומול השאה, אך הם עצמם נשארו מאחורי הקלעים ונתנו לעולמא להיות הנציגים של ההתנגדות כלפי חוץ ולעמוד מול השאה. לפי גישה בה נוקט מנסור מועדל, לסוחרים היה אכן חלק נכבד מאוד בהובלת המרד והחייאתו, ואילו דווקא העולמא לא היו אחידים בגישתם. חלקם תמכו בזיכיון, וחלקם תמכו בהתנגדות לשלטון, בהתאם לאופי הקשר שלהם עם מערכת השלטון או עם מעמד הסוחרים באיראן.[3]
עם הגעת עובדי החברה הבריטית לאיראן, פרצו פרעות בעיר שיראז - סוחרים סגרו חנויות במחאה על הזיכיון ואיש דת בשם עלי-אכבר פלאסירי החל ללבות מרד וקרא למלחמת קודש נגד חברת הטבק. פלאסירי הוגלה לעיראק, יחד עם ג'מאל א-דין אל-אפגאני, ושם הם הפעילו לחץ על איש הדת הבולט ביותר שהוביל את המרד נגד זיכיון הטבק באותו זמן, מירזא חסן שיראזי כדי שיפעל כנגד השאה האיראני.
הכעס גבר בקרב כל שכבות האוכלוסייה. סוחרי הטבק הבינו כי מרגע שיוטל פיקוח על מכירת הטבק, יהיה עליהם למכור אותו במחיר שנקבע על ידי החברה הבריטית. בעלי הקרקעות חשו כי זו למעשה הפקעת האדמות מידיהם ונתינתם לידיים זרות. העולמא, אשר ראו את נפילתן של הודו ומצרים בידי מעצמות אירופה, חששו כי הזיכיון מסמל תהליך דומה שמתחיל באיראן, והם גם פחדו מפני שינוי בגישה הדתית של תושבי איראן בעקבות הפתיחות למערב וקבלת זרים בעלי דת שונה. באיסטנבול פורסם העיתון הפרסי אח'תר (כוכב), ובו נכתב כי סוחרי הטבק המקומיים ינושלו מפרנסתם, ייאלצו לחפש עיסוקים אחרים וייפגעו. ואכן, האסלאם, שהיה דתם של מרבית החברים בהתנגדות לשלטון, הוא היה הדבק שאיחד את כל המגזרים השונים שהרכיבו את המרד.
בשלב מאוחר יותר של ההתנגדות לזיכיון, שיגר המג'תהאד הבכיר, שיראזי, איגרת מחאה לשאה ביולי 1891. בעוד הוא מחכה לתשובת השאה, שיגר שיראזי בנובמבר 1891 מכתב לאיש דת בכיר בטהראן, מירזא חסן אשתיאני בו ביקש ממנו להתערב בנושא. כחודש לאחר מכן, בדצמבר, פורסם פתווה אשר אוסר את עישון הטבק באיראן, שכן הוא עובר דרך ידיים בריטיות, ידי זרים, ולפי השיעה כל מי שאינו מוסלמי הוא טמא ולכן גם הטבק טמא. על הפתווא היה חתום שיראזי, אם כי לא נמצאה שום התכתבות המוכיחה כי שיראזי באמת נתן את ההוראה להוציא אותו. במהרה פסקו כל האיראנים לעשן, כולל המקורבים ביותר לשאה עצמו, אפילו נשותיו.[4]
סיום המרד
בשנת 1892, כאשר השאה הבין כי לא נותרה לו ברירה, הוא ביטל את זיכיון הטבק והשאיר את איראן עם חוב של חצי מיליון ליש"ט, אותו היה צריך השאה לצמצם בעזרת הלוואות מבריטניה ומרוסיה.
ייחודיות המרד
היו מספר סיבות אשר השפיעו על היקף המרד. הסיבה הראשית הייתה הפגיעה הקשה שפגע זיכיון הטבק בחיי העם, לעומת הזיכיונות הקודמים. לזיכיון הטבק הייתה השפעה ישירה על חיי הסוחרים שפרנסתם נפגעה ממנו, כמו גם פשוטי העם שחששו מעליית מחירי הטבק והסיגריות. בעיתון אח'תר (כוכב) שיצא לאור באיסטנבול, אף נכתב כי כל רווחי הטבק יועברו לידיים בריטיות, והסוחרים האיראנים יאלצו למצוא לעצמם פרנסה חדשה. פגיעה כזו חזקה באוכלוסייה לא הייתה קיימת, לדוגמה, בזיכיון רויטר שכן הוא קיבל את הרשות לנצל אוצרות טבע שעוד לא הופקו ולכן הפגיעה באזרח הפרטי באיראן הייתה מורגשת פחות. סיבה נוספת לעוצמת המרד הייתה נעוצה בחשש של העולמא כי דריסת הרגל הבריטית הגסה כל-כך באיראן, תביא להיחלשות מעמדם של אנשי הדת, ולהתרחקות העם מהאסלאם הדתי.
הייחוד של מרד זה היה בכך שהוא התבצע בשיתוף של מספר גורמים באיראן, אשר לא היה להם מכנה משותף. זה לא היה מרד דתי בהכרח, אלא הוא נבע מסיבות רבות - כלכליות, חברתיות, פוליטיות ובינלאומיות. עם זאת, יש לציין כי מובילי המרד כלפי חוץ היו העולמא השיעים. הם, בעלי הכוח הדתי במדינה, הצליחו לאגד תחתיהם את כל הגופים השונים.
עממיות
לייחודיות של מרד הטבק נוסף נדבך חשוב והוא עממיות המרד. אין עוד אף דוגמה להתנגדות כל-כך מקיפה במזרח-התיכון, ואולי בעולם כולו, בה עם שלם מתגייס למען מטרה משותפת ופועל על ידי הפגנות, שביתות והפסקת העישון כדי לבטל את רוע הגזירה שניחתה עליו מידי השלטון. נוסף על-כך, שלא כמו מחאות אחרות בעולם, מרד הטבק החל בצורה יחסית ספונטנית אך מתואמת בכל הערים הגדולות של איראן ולא רק בעיר מסוימת, כפי שקרה עד אז. לכך תרמה רבות הנהגת המרד, העולמא, אשר ניצלו את מקום הכינוס הטוב ביותר, המסגד, ובו קראו ליציאה נגד הזיכיון, הסבירו את הפתווא (פסק הלכה) שהוציא שיראזי ועודדו את ההתקוממות כנגד השלטון. השפעת העולמא הייתה כה חזקה, עד כי ניתן לראות במספר הפגנות את ההמון לבוש בתכריכים, כסמל להשלמה עם מותו, ומסמן לשלטון שהוא מוכן להילחם על זכויותיו גם במחיר של מוות למען האסלאם.
השפעות המרד על אוכלוסיית איראן
המרוץ להתמערבות איראן שהונהג על ידי מנהיגי איראן, לווה באופן שוטף בידי העולמא השיעים, שדאגו להראות את טביעת רגלם בכל פעולה באיראן. אחת התוצאות החשובות ביותר של מרד הטבק, אשר השפיעה על ההיסטוריה האיראנית, היא שיתוף הפעולה הפורה שנוצר בין קבוצות שונות באוכלוסייה, בניצוחה של העולמא. הם הבינו כי כל קבוצה כזו מייצגת אינטרסים שונים ועל ידי שיתוף פעולה ביניהם, הם מייצגים את העם על כל זרמיו ויש ברשותם את היכולת לאגד המונים למען מטרה משותפת. את הכוח הגלום בה תגלה התנועה הזו שוב בהתקוממויות שונות בהמשך ההיסטוריה של איראן, והדוגמה הבולטת הראשונה לכך הייתה כבר בראשית המאה העשרים - ב"מהפכה החוקתית".
ל"מהפכה החוקתית" אשר פרצה באיראן בתחילת המאה העשרים היו דוגמאות הצלחה ממדינות שונות בעולם. רוסיה, אשר היוותה יחד עם שאר מעצמות אירופה את סמל המערביות והקדמה נחלה תבוסה קשה במלחמת רוסיה-יפן מידי מדינה שקיבלה חוקה עוד בשנת 1889. בעקבות הפסד זה פורסמה חוקה גם ברוסיה בשנת 1905, והאיראנים הבינו שאם אצל המנצחים של המעצמה הגדולה, רוסיה, יש חוקה ודמוקרטיה, ובעקבות ההפסד גם רוסיה עצמה התקדמה לכיוון הדמוקרטיה, הרי שההתמערבות והמודרניות של איראן מסתתרת מאחוריה דמוקרטיה ליברלית. וכך, בשנת 1906 התכנס המג'לס (אספה לאומית) הראשון באיראן וכונן חוקה, עליה חתם השאה.
מנגד, חשוב להדגיש כי דווקא מעמד הסוחרים לאחר המרד המשיך לרדת בהדרגה ועד סוף המאה התשע-עשרה, הסוחרים איבדו את השליטה שהייתה להם בשוק האיראני. בחצי ממסחר החוץ באזור צפון איראן שלטו הרוסים, ואילו באזור הדרומי ידם של הבריטים הייתה על העליונה. רבים מהסוחרים ניסו לשנות כיוון. הם קנו אדמות, ויחד עם בעלי אדמות ותיקים יותר, החלו לייצא כותנה ואופיום, מה שהפך אותם לרגישים יותר לתנודות בשוק העולמי ואת כלכלת איראן לפגיעה יותר.
תפיסת המרד בעיני השלטון ובעיני המורדים
מרד הטבק לא היה צעד שכוון רק נגד פעולה מסוימת של המשטר האיראני, זה היה עימות ארוך שנים בין העם לבין המדינה, בו העולמא ואנשי הדת בכלל באיראן נתנו את הטון, את הכיוון ואת התוצאות אליהן הם רוצים להגיע. זו הייתה הפגנת כוח יוצאת דופן בהיסטוריה של איראן ואולי של העולם כולו - זו הפעם הראשונה בתולדות איראן בה קמה תנועת מחאה בסדר גודל כל-כך גדול אשר מצליחה לשנות דבר שחשוב לה.
נראה כי שליטי איראן לא הבינו את משמעות מרד הטבק, כי במהלך השנים שאחרי המרד ועד המהפכה הקונסטוציונית הם המשיכו לנסוע לחו"ל למדינות אירופה ואף נתנו זיכיונות נוספים למדינות שונות, כמו הסכם המכס עם בלגיה (1898) והסכם הדלק עם בריטניה (1901).
את עיקרון שיתוף הפעולה בין כל הגופים תחת שלטון העולמא, למדו תושבי איראן ויישמו אותו מאוחר יותר במהפכות נוספות. אולם דווקא המלך, כמו גם המעצמות האירופאיות, לא הבינו את חשיבות העולמא בחיים באיראן ולא השכילו לשתף אותם בשלטון בעתיד. חוסר ההבנה הזה הוא שהוביל בשנות השבעים של המאה העשרים להשתלטות השיעים על השלטון באיראן. יש הרואים בתנועות המחאה האיראניות שהחלו מסוף המאה התשע-עשרה את הבסיס להתפתחותה של התנועה הלאומית האיראנית.
סיכום
התקופה של סוף שנות השמונים באיראן של המאה התשע-עשרה הייתה תקופה של התקרבות למערב וניסיון חיקוי של דרכיו, תוך רצון להבאת המודרניזציה וההתקדמות אל תוך איראן כדי לפתח אותה ולהצעיד אותה קדימה יחד עם שאר מעצמות אירופה והעולם. לאיראנים נפתח פתח להשוואת אורח חייהם עם חיים אחרים באירופה המערבית, איסטנבול העת'מאנית והודו. יותר תושבים יכלו לצאת לחוץ לארץ ולראות עולם, ללמוד, לטייל ולעשות עסקים. רבים מהם חזרו לאיראן עם רעיונות חדשים של ליברליות, סוציאליזם ואידאולוגיות שערערו את אושיות השלטון האיראני.
אולם, תקופה זו גם הביאה איתה הרבה כעס ותסכול בקרב תושבי איראן. מאותם ניסיונות קידמה סבלו כמעט כל השכבות. הסוחרים שנאלצו להתחרות בסחורה מיובאת וזולה יותר, אנשי הדת שהיו צריכים להתמודד עם השפעות מערביות-נוצריות ועם חדירת מיסיונרים לאיראן. אנשי עסקים ודיפלומטים שהיו צריכים להיפתח לעולם חדש ולהתאים עצמם לסביבת עבודה לא מוכרת וזרה. ולבסוף, העולמא, אשר לאורך כל אותה תקופה עמדו על רגליהם האחוריות בניסיון להשאיר בידיהם את כוח האופוזיציה וההתנגדות לשלטון, ולהוביל אחריהם את העם במקביל להתמודדות עם איומים מבחוץ על האסלאם.
נוכח כל אלה, זה היה אך טבעי שבמוקדם או במאוחר יפרוץ מרד עממי בקרב תושבי איראן והכעס, מלווה ברעיונות אידאולוגיים חדשים ייצא החוצה וינסה להשפיע על דרכי השלטון באיראן. העולמא היו השכבה בחברה אשר ניצלה את מעמדה, ואת גישתה לכלל האוכלוסייה, על-מנת להרים את נס המרד נגד המשטר, ולאגד תחתיה באופן מפליא את כל שכבות האוכלוסייה כדי ליצור שינוי במדינה.
מרד הטבק יצר שינוי תפיסתי ביכולות של תושבי איראן ופתח פתח לאידאולוגיות חדשות שהביעו את רצונם של תושבי איראן. מכאן ועד להתפתחות חוקה באיראן, ותנועות לאומיות בשלב מאוחר יותר, הדרך הייתה קצרה. העולמא, לעומת המשטר האיראני ומעצמות העולם, ידעו לנצל היטב את כוחם והבינו כי בידיהם היכולת לשנות את גזרות הממשל וליצור שינוי במדינה וכך, בסופו של דבר, אף להגיע לשלטון. אין ספק כי מרד הטבק היווה אירוע מכונן ביצירת איראן המודרנית, והוא הניצוץ אשר הצית את להבת הלאומיות האיראנית בקרב תושבי איראן.
Daniel, Elton L. The History of Iran. London: Greenwood Press, 2001.
Lambton, Ann Katharine Swynford. The Tobacco Regie: Prelude to Revolution In Iran, Studia Islamica, No. 22 (1965), pp. 119-157.
Moaddel, Mansoor. Shi'i Political Discourse and Class Mobilization in the Tobacco Movement of 1890-1891, Sociological Forum, Vol. 7, No. 3, (1992), pp. 447-468.
Dabashi, Hamid. The Onslaught of Colonialism, Iran Since the Revolution - Social research, Vol. 67 No. 2 (2000) pp. 475-518
^Mansoor Moaddel, "Shi'i Political Discourse and Class Mobilization in the Tobacco Movement of 1890-1891", Sociological Forum, Vol. 7, No. 3, (1992), p. 452
.jpg)
