מרגמה 52 היא כלי ירי קצר קנה בקוטר 52 מ"מ, נטען לוע ותלול מסלול לטווחים קצרים יחסית. זה נשק ארטילרי קל ונייד יחסית שהופעל על ידי ארגון ההגנה וצה"ל כנשק מחלקתי.
בשנת 1934 החליטה מפקדת ארגון ההגנה לפתח מרגמה בקוטר 52 מ"מ שתהיה עותק של מרגמת ה- "2 הבריטית.
המשימה הוטלה על דוד ליבוביץ שהיה מורה לחינוך טכנולוגי בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. דוד הפך את בית המלאכה לתחזוקת ותיקוני המכונות החקלאיות השונות למפעל לפיתוח וייצור כלי נשק עבור ארגון ההגנה. תכנון התחמושת הוטל על ישראל יוסף שהפך מאוחר יותר לאחד המומחים של תע"ש בתחום יציקות מתכת. יוסף התמחה בביצוע העתקות והתאמות של מוצרים אזרחים במפעל ליציקות מתכת בשם "פעמון" בו עבד.
ייצור המרגמה היה לאבן דרך בדרכה של תע"ש. בפעם הראשונה סיפקה ההגנה ליחידותיה נשק אפקטיבי. המרגמה סופקה ליישובים וליחידות ההגנה והפלמ"ח הניידות ברחבי הארץ. הניסיון והידע שנרכשו בתע"ש בייצור מרגמת ה- "2 פתח אופקים חדשים והיווה יסוד לפיתוח ויצור מרגמת 81 מ"מ שהייתה הנשק הכבד ביותר של ההגנה בשנות המרד הערבי הגדול, 1936-1939 וכן בתקופת מלחמת העצמאות[1].
עם הקמת המדינה והפיכת תע"ש למפעל חוקי, המשיכו לייצר את המרגמות והתחמושת באופן סדור ותקני כולל סוגי תחמושת נוספים כאשר המרעום העיקרי שהותקן בפצצות הנפיצות ואלה עם מילוי זרחן היה מרעום הקשה בשם: "מ.י.12" שהיה העתק של המרעום הבריטי המקורי. עם השנים המרעום הוחלף במרעום גרמני מתקדם יותר גרמני בשם "דיל 111".
רגל ברווז
מבנה המרגמה
ההבדל העיקרי בין המרגמה הבריטית מסוג "2 לבין מרגמת ה-52 מ"מ היה במבנה הבסיס ובהתקן הירי: הבסיס מתוצרת ההגנה היה גדול וכבד יותר בצורת רגל ברווז והפעלת הנוקר בוצעה בעזרת סיבוב גלגל פליז שסיבב גלגל שיניים פנימי עליו היו 4 נוקרים בעוד שהבריטית הופעלה בעזרת נוקר שהופעל על ידי משיכת חוט.
המרגמה יוצרה בשתי גרסאות בסיסיות:
דגם בסיס את לשימוש בתנועה.
דגם בסיס לוח (רגל ברווז) לשימוש בעמדות מגן ובכלי רכב.
לאחר מלחמת העצמאות הופסק ייצור המרגמות עם רגל הברווז ונמשך יצורן עם רגל את שהייתה קלה, פחות מסורבלת וניידת יותר.
תכונות
רדיוס פעולת פצצת חנ"מ - 8 מטר. טווח הרסיסים עלול להגיע עד 150 מטר.
מתחלקת לחמישה חלקים עיקריים: בסיס, קנה, קפיץ המקור, מקור וסגר המקור.
פשוטה להפעלה, ולאחזקה.
תוצאות טובות דורשות אימון רב.
סוגי תחמושת
הפצצות לסוגיהן השונים נראו אותו הדבר מבחינת צורתן וגודלן.
ההבדל היחיד הוויזואלי היה הצבע השונה. כמו כן גם משקלן היה שונה
הפצצות השונות כללו:
נפיץ, משקל-, צבע- ירוק
רסס, משקל -, צבע - ירוק
עשן, משקל -, צבע אפור
תאורה, משקל - צבע צהוב.
זרחן לבן, משקל -, צבע
תרגול (מולאה בשעווה), צבע- תכלת.
הפצצות נישאות באריזות כאשר בכל תיבה 6 פצצות.
צורת הפעלה
הפעלת המרגמה בוצעה בשני מצבים: מצב שכיבה ומצב כריעה. מספר שתים מכניס פגז לקנה. מספר אחד האוחז את הקנה ביד שמאל, מסובב את גלגל הירי קדימה.
הטווח המקסימלי מושג בזווית של 45 מעלות. את הטווח מפחיתים על ידי הנמכת הקנה או הגבהתו. לפי זה מכנים את האש בשם: "נמוכת זווית" או "גבוהת זווית". יש לשים לב שהזווית תכונן תמיד ביחס למישור האופקי. על מנת לקבל דיוק מרבי יש לקחת בחשבון שירי בזווית גבוהה נתון להשפעות הרוחות יותר מאשר ירי בזווית נמוכה.
כיתת פלמ"ח עם ציוד מלא כולל מרגמת 52 דגם רגל ברווז (במרכז)
. לצורך שימוש בעשן נדרש מערך לימוד מיוחד ומפורט.
הנוקר מופעל בעזרת גלגל פליז שבו יש 3 נוקרים.
בדיקת הנוקר לתקינות לאחר הרכבה: הצבת מטבע עליו וביצוע נקירה. נוקר תקין מקפיץ את המטבע.
הירי מפעיל על בסיס המרגמה לחץ של 500 ק"ג.
ארגון ההגנה חילק את מרגמת ה-52 מ"מ ליישובים רבים, כנשק ארטילרי צמוד ונייד ערב פלישת צבאות ערב. כך למשל בדרום הייתה מרגמה אחת לקיבוץ ניצנים, שלוש מרגמות בקיבוץ נגבה, ושתי מרגמות ביד מרדכי.
בתקופה זאת היוותה מרגמת ה-52 את הנשק הארטילרי היותר נפוץ בחזית ההגנה, בעיקר בחודשי הלחימה הראשונים. ביישובים רבים היוותה את הנשק הארטילרי הכבד היחיד.
בנגבה למשל היו ביוני 1948 גם מרגמות בריטיות מסוג "2 וגם מרגמות תוצרת תע"ש מסוג 52 כאשר הרוב היו "2. ביולי השתמשו כבר באופן בלעדי בתחמושת מתוצרת תע"ש ורוב המרגמות כבר היו ישראליות מסוג 52 מ"מ. למרגמות היו מספר פגמים שתוקנו בהמשך. כ- % 20 מהתחמושת הישראלית הייתה פגומה[2].
_%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%AA_%D7%A0%D7%A9%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA_08.jpg)
