ליליינטל למד בישיבת פיורדא תחת הרב וולף המבורגר וקיבל סמיכה לרבנות מרבה של מינכן, צבי הירש אאוב, שנחשב מסורתי למדי. בדיסרטציה שלו לדוקטורט באוניברסיטת מינכן, שהוגשה ב-1837, עוד נמנע מכל עיסוק ביקורתי בטקסטים, בין מהתורה ובין מהתלמוד. רק בסוף שנות ה-30 הכיר את לודוויג פיליפסון הרפורמי שהלך והשפיע עליו בהדרגה.[1] ב-1839 הוזמן לכהן כמנהל בית הספר היהודי המודרני שהוקם בריגה לבקשת יהודי הקהילה, שביקשו להביא את רוחה של ההשכלה בנוסח יהדות גרמניה אל קהילתם. הוא נסע לרוסיה עם מכתבי המלצה מכמה מנהיגים יהודיים בגרמניה. בנאום הפתיחה של בית הספר ב-1840 הילל ליליינטל את הצארניקולאי הראשון, ועל כך זכה בטבעת יהלום.
בדצמבר 1841 הזמין אותו סרגיי אובארוב (Ува́ров), השר לענייני השכלה עממית של האימפריה הרוסית, לייעץ לו בתוכניותיו בתחום החינוך שמטרתן לקדם את מצב היהודים לקרב אותם לרעיונות המודרניות ולחזק את הזדהותם עם העם הרוסי. אובארוב תכנן לפתוח, במקום תלמודי התורה הדתיים, בתי ספר מתקדמים שבהם ילמדו את מקצועות הקודש והחול, והוא זימן את ליליינטל אליו לסנקט פטרבורג כדי שיסייע לו לעמוד על הלכי הרוח אצל הציבור היהודי ויפעל לשכנע את היהודים לקבלת את תוכניותיו. ליליינטל בא לסנקט פטרבורג והחל לפתח בהתלהבות תוכניות לימודים ורעיונות חינוכיים. הוא כתב לכמה מראשי המשכילים במערב אירופה – ובהם צונץ, אברהם גייגר ושד"ל – וביקש את עזרתם, לרבות בכך שישלחו את תלמידיהם לשמש כמורים בבתי הספר שיקים.
היהודים אכן קיבלו בהסתייגות מרובה את תוכניות השלטונות, והתייחסו אליהן כאל גזרות שתכליתן לגרום להמרת דתם של התלמידים לנצרות. הניסיון של השכלת ברלין, שעל פיה תכננו אובארוב וליליינטל את בתי הספר שלהם, היה לצנינים בעיני שומרי המסורת, מאחר שההשכלה בנוסחה הגרמני הביאה להמרת דת נרחבת ולעליית התנועה הרפורמית. גם בין המשכילים לא הייתה הסכמה על היחס לליליינטל ולרעיון ה"השכלה מטעם": רובם ראו בה תוכנית חיובית, התמלאו אופטימיות ושמחו לשתף פעולה עם השלטונות נגד הממסד הרבני, ואילו המתונים שבהם (בפרט רמא"ג) הסתייגו מייבוא רעיונות השכלה ממערב אירופה, שאינם מתאימים ברוחם לאופי הקהילות המיושנות של תחום המושב. באופן כללי נקט ליליינטל גישה של פיוס ושכנוע כלפי המקומיים, גישה שלה התנגדו המשכילים הרדיקלים, שראו אותה כצביעות והעדיפו על פניה כפיית מודרניזציה בסיוע השלטונות. התמיכה שזכה לה ליליינטל מצד המשכילים חידדה את הפער שבינם לשמרנים, ומאז נקבעה עמידתם כשני מחנות אויבים זה לזה (עד שנות הארבעים עוד ניסו המשכילים לפעול מתוך החברה המסורתית ובשיתוף פעולה עמה). הוא עצמו נותר שומר מצוות באופן מלא בכל שש שנותיו ברוסיה, והטיף לכך שאין סתירה בין כך ואימוץ המודרניות.[2]
בסוף 1841 יצא ליליינטל לווילנה ולמינסק כדי להתחיל בהצגת רעיונותיו לציבור היהודי. בווילנה, הקהילה הגדולה ביותר, שכבר היו בה מעט יהודיםמשכילים, התקבל במידה מעורבת של הסכמה והתנגדות, ואילו במינסק נתקל בהתנגדות חריפה באספת הקהל שערך ונזקק לעזרת המשטרה המקומית כדי להימלט מהמקום. הוא שב לווילנה, ואז החלו להתעורר גם בה פעולות מחאה כנגדו וכנגד תוכניותיו, והוא נאלץ לחזור בידיים ריקות לסנקט פטרבורג.
"מגיד ישועה", וילנא תר"ב-1842
ב-1842 הורה אובארוב לליליינטל לצאת למסע רשמי בין הקהילות היהודיות בתחום המושב. כהכנה למסע, ובניסיון לשכנע את הציבור היהודי, פרסם ב-1842 את "מגיד ישועה" – חוברת שכתב בגרמנית ותרגם בעבורו לעבריתרש"י פין, ובה ניסה לשכנע ביתרונות החינוך המתקדם. החוברת נדפסה באלפי עותקים והופצה ברחבי הקהילות שבהן ביקר. בסיורו עבר בקהילות רבות ונתקל בקבלת פנים שקטה אך מסויגת. ב-1843 כינס בסנקט פטרבורג ועדה של נציגי היהודים, שבה ישבו בין השאר בצלאל שטרן, מנהל בית הספר המשכילי באודסה, והרבנים יצחק מוולוז'ין ומנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק). הוועדה שימשה במידה רבה כחותמת גומי להחלטותיו של אובארוב, אך הרבנים הצליחו, לפי עדותם, לבטל כמה מן הגזרות (העדויות של הצדדים השונים שהשתתפו בוועדה שונות זו מזו בתיאור האירועים). ב-1844 פורסם צו ממשלתי מפורט בדבר "הקמת בתי ספר מיוחדים לשם חינוכם של בני הנוער היהודי", והממשלה חלה ביישום התוכנית, ששיאה בהקמת שני בתי מדרשות: בית המדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר.
ב-1845 נסע לביקור אצל משפחתו וארוסתו בגרמניה, ובמפתיע לא שב יותר לרוסיה, ובמקום זאת עקר לארצות הברית. ההיסטוריונים חלוקים ביניהם בשאלת המניעים שהביאו אותו לכך. כיוּון אחד שהוצע הוא שהתפכח מאשליותיו לגבי הסיכוי לשיפור מצבם של היהודים והבין כי מטרת השלטונות הרוסים להביא להמרת דת; כיוון שני הוא שנפגע מיחס השלטונות כלפיו וכלפי תוכניותיו, או מניסיון להביאו להמיר בעצמו את דתו לנצרות; וכיוון שלישי מתמקד בלחצים שהופעלו עליו מצד הקהילות היהודיות או מצד משפחתו וידידיו.
בארצות הברית בא ליליינטל תחילה לניו יורק, ושם נעשה רב קהילה. קהילות יוצאי גרמניה בניו יורק קיבלו אותו בחום ואף מינו אותו ל"רב ראשי", מינוי שלא עלה יפה. ב-1850 התפטר בעקבות חיכוכים בקהילה, והקים מוסד חינוכי. במשך העשור הראשון לשהותו בארץ החדשה עדיין החזיק בעמדות שמרניות, אך אז פגש ביצחק מאיר וייז. ב-1854 הפגין את מעברו המלא ליהדות הרפורמית כשפרסם מאמר בו, תוך סקירה ביקורתית של הנוהג, טען כי יום טוב שני של גלויות היה מתאים לזמנו וההתפתחות ההיסטורית מאפשרת לבטלו כיום.[3] הוא החל לדווח לעיתון התנועה הרפורמית American Israelite, שיצא בסינסינטי, ובאותה שנה עבר לסינסינטי ונעשה שותף בעריכת העיתון ורב הקהילה הרפורמית המקומית. בקהילה זו פעל עשרים ושבע שנים, עד פטירתו, הקים מוסדות והיה מרצה להיסטוריה וספרות יהודית בהיברו יוניון קולג'. מילא תפקיד חשוב בעיתונות היהודית באמריקה ופרסם ספרים ומאמרים. פעל גם במוסדות הכלליים של העיר סינסינטי.
בשהותו בארצות הברית נהפך ליליינטל למעריץ נלהב של רעיונות החופש והדמוקרטיה האמריקאיים. הוא תמך בנחרצות בהפרדת הדת מהמדינה, כפי הנראה גם בעקבות חוויותיו בפרשת "ההשכלה מטעם" באימפריה הרוסית. מלחמת האזרחים האמריקנית הגבירה את תחושות ההערצה שלו לאמריקה, והוא החל מדבר על ארצות הברית במונחים של גאולה ומשיח; הוא קבע כי אין ליהודים עוד צורך במשיח שיביא אותם לארץ ישראל, מאחר שישועתם הרוחנית והחומרית מתקיימת בארצות הברית.
לקריאה נוספת
מיכאל סטניסלבסקי, "התחלותיה של ההשכלה ברוסיה", בתוך: עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים - תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ג, עמ' 126–166.
עמנואל אטקס, "פרשת ה'השכלה מטעם' והתמורה במעמד תנועת ההשכלה ברוסיה", בתוך: עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים - תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל' תשנ"ג, עמ' 167–216.
מתי סילבר, "הרב מקס לילינטל: מ'השכלה מטעם' להפרדה בין הדת למדינה", בתוך: ציון עא (ג), ינואר 2006, עמ' 343–372.
