מפת אזור מקורות הירדן בה מסומנים הנחלים היוצרים את נהר הירדןנחל חרמון (הבניאס), אחד ממקורות הירדןציור מספרו של ויליאם פרנסיס לינץ'. על פי לינץ' הציור משנת 1849 נקרא מקורות הירדן
מקורות הירדן הוא ביטוי המתייחס על פי רוב לשלושה נחלים איתנים: נחל שניר (בערבית: "חָצְבַּאנִי"), נחל חרמון (בערבית: "בָּנְיַאס"), נחל דן (בערבית: "אֶל־לִידַאנִי") הזורמים בחלקו הצפוני של עמק החולה עד איחודם לנהר הירדן סמוך ליישוב שדה נחמיה ומהווים את מקורות המים העיקריים שלו.
למים הזורמים בנהר הירדן מקורות נוספים, בולטים פחות, המצויים אף הם בעמק החולה: נחל עִיּוֹן (בערבית: "דרדרה", "בּוּרֵעִ'ית" או "ח'רר"), אולם ערוצו המקורי של נחל זה התנקז ישירות אל ביצת החולה בנפרד משאר שלושת הנחלים ולכן הוא יובל של הירדן ולא אחד ממקורותיו. השליטה על מקורות הירדן עמדה במרכז המלחמה על המים בין ישראל לשכנותיה ונמצאת עד עצם היום הזה כמוקד מחלוקת.
היסטוריה
בעת העתיקה
מדברי התלמוד ניתן להבין כי עצם התפיסה של "מקורות" הירדן לא הייתה קיימת. התלמוד הבבלי אגב דיונו בנושא, מציין את מהלכו של הנהר כיוצא מנקודה אחת בלבד, מערת העיר פמייס:
"ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי, ובימה של טבריא, ובימה של סדום..."[1]
אזור מקורות הירדן עבר מספר שינויים מדיניים במהלך המאה העשרים: בראשית המאה העשרים היה האזור שטח פנימי בתחומי האימפריה העות'מאנית; לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית היה האזור לתחום־גבול בין שתי מדינות־חסות: המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה; עם תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, חולק בין שלוש מדינות עצמאיות: ישראל, סוריה ולבנון. רצונה של בריטניה לכלול כמה שיותר ממקורות המים של ארץ ישראל בתחומי המנדט שלה יצרה את האזור הידוע כ"אצבע הגליל". עם הקמת מדינת ישראל עבר האזור פיתוח מואץ בדמות הקמת יישובים חדשים ומרכזי תעשייה וחקלאות אשר השפיעו על איכות המים הזורמים במקורות הירדן כמו גם על כמותם ותוואי זרימתם.
מקורות הירדן היוו מקור מים אסטרטגי של מדינת ישראל. במהלך השנים 1975–2008 נהר הירדן סיפק כ 440 מלמ"ק בשנה לאגן הכנרת ובכך תרם תרומה מהותית רבת חשיבות למקור מים שסיפק כ 25% מצרכי המים של המדינה.[2] לפיכך מאז ראשית ימי הציונות היוותה השליטה על מקורות הירדן מול סוריה ולבנון גורם רב חשיבות במערך השיקולים ההידרו-דיפלומטיים והגיאו-אסטרטגיים של המדינה שבדרך ושל מדינת ישראל. המלחמה על המים של מדינת ישראל עד סוף שנות השישים היא תוצאת שיקולים אלה. במהלך השנים האחרונות עם הרחבת אספקת המים ממערך ההתפלה עד כדי כ 70% מצרכי משקי הבית של ישראל חלה הפחתה בתרומה היחסית של הירדן והכנרת במשק המים של ישראל.[3] בעקבות כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים נמצאים בידי ישראל כ 80% ממקורות הירדן. [4]אך חשיבותם האסטרטגית של מקורות הירדן נותרה בשלושה הקשרים מהותיים: א. הכנרת היא מאגר תפעולי אסטרטגי טבעי המאפשר ניהול יעיל משק המים נוכח התנודות בין שנות בצורת ושנים שחונות.[2] ב. ישראל מספקת לממלכת ירדן כ 55 מלמ"ק מי שתייה בשנה - כפי שהוסכם בהסכם השלום בשנת 1994[5] ובמספר הסכמות נוספות בשנים שלאחר ההסכם אספקה זו אפשרית בזכות האגירה בכנרת. בחודש אוקטובר 2021 נחתם הסכם להכפלת כמות המים שיסופקו לירדן עד לכדי 105 מלמ"ק לשנה. [6] ג. צורכי היישובים בגליל העליון ובעמק הירדן מסופקים במלואם ממקורות אלה.
גאוגרפיה
מקורות הירדן נבדלים זה מזה בתכונות הגאוגרפיות השונות כגון מהלך, ספיקה וצומח. מבחינת ספיקה - מי נחל דן מהווים מחצית ממי הירדן, מי נחל שניר – שישית, מי נחל חרמון – שישית ומי נחל עיון - שישית. גם מבחינת יציבות הספיקה עולה הדן על המקורות האחרים כפי שניתן לראות בטבלה הבא:
הנתון
נחל דן
נחל חרמון (בניאס)
נחל שניר (חצבני)
א. שטח אגן־הניקוז העילי בקמ"ר
0
145
623
ב. נפח זרימה שנתית ממוצעת במיליוני מ"ק
250
120
135
ג. נפח זרימה שנתית מקסימלית במיליוני מ"ק
328
217
304
ד. נפח זרימה שנתית מינימלית במיליוני מ"ק
194
58
47
ה. היחס בין ג לבין ד
1.7
3.75
6.5
ו. ספיקה ממוצעת בחודש השיא באלפי מ"ק לשעה
34.0
26.3
35.3
ז. ספיקה ממוצעת בחודש השפל באלפי מ"ק לשעה
24.5
5.5
4.8
ח. היחס בין ו לבין ז
1.4
4.8
7.35
ט. ספיקת שיא רגעית מדודה במ"ק לשנייה
17
95
250
י. ספיקת שפל מדודה במ"ק לשנייה
4.7
0.85
0.6
יא. היחס בין ט לבין י
3.6
112
417
הערות לטבלה:
שטח אגן־הניקוז העילי (המקורי) של נחל דן מעל תחנת המדידה היה כ-24 קמ"ר, בראשית שנות ה־70 הוטו המים מתחום זה אל החצבני באמצעות תעלת נוּחֵיילה ובכך צומצם שטחו האפקטיבי של אגן הניקוז.
המדידות בנחל שניר נערכו תחילה סמוך לכביש המצודות (כביש מספר 99), מאוחר יותר הועברה תחנת המדידה אל מעלֶה־הנחל סמוך לחיבורו עם מי תעלת נוחיילה ומימיהם של שני הפלגים המערביים של הדן ("פלדי צפוני" ו"פלדי דרומי"). חלק גדול מן המים הזורמים בשניר בקיץ מקורם בשני פלגים אלה.
מי הדן נמדדים ליד מגרש החניה של השמורה. במקום זה נכללים במדידה גם חלק ממי עין לֶשֶׁם. לעומת זאת לא נכללים במדידה זו המים המוזרמים עוד קודם בצינורות למפעל הדן המזרחי ולישובים דן, דפנה ושאר־ישוב, וחלק אחר ממי עין לשם (המוזרמים בתעלה העוברת מאחורי בית־אוסישקין).
בכל יתר הנחלים באזור (עִיּוֹן, גּוֹבְתָה, סַעַר, פֶּרַע) אין זרימת־מים משמעותית בקיץ, למעט תעלת נוחיילה, אשר אף בה כמות המים קטנה למדי בקיץ.
