איור מ-1908 המציג את המקדש באולימפיה כפי שייתכן שנראה במאה ה-5 לפנה"ס
מקדש זאוס באולימפיה הוא מקדש אשר הוקם בפוליסהיווניתאולימפיה והוקדש לאל זאוס. המבנה נבנה בין השנים 470 ל-456 לפנה"ס.
המקדש, אשר תוכנן בסגנון הסדר הדורי, על ידי אדריכל בשם ליבון מאליס, היה חלק ממתחם מקודש של מזבחות ומבני מקדשים באולימפיה. המקדש נבנה מאבן גיר מצופה בסטוקו (יציקת גבס) והיה בעל גג מצופה באריחי שיש. ברוחבו (27.68 מטר) של המקדש נקבעו שישה עמודים דורים, (בגובה של 5.23 מטר) ואילו באורכו (64.12 מטר) נקבעו 13 עמודים. אל המבנה נכנסו דרך רמפה אשר הייתה קבועה בצד המזרחי של המקדש. סביב המקדש נבנו שלוש מדרגות אשר הקיפו אתו, בהתאם לסגנון הבניה היווני.
עיטורי המקדש, בייחוד המאוחרים שבהם, מציגים את ההתקדמות מן הפיסול הארכאי אל הפיסול הקלאסי. ניתן לראות את ההתפתחות בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. הדבר בולט בהשוואה גם בין שני שלבי היצירה. התפתחות זו בולטת בייחוד בתיאור גופות הגברים, כיוון שבתאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בפסלי הגמלון המערבי המאוחר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.
התבליטים המעטרים את המטופות בצידו המזרחי והמערבי של המקדש הציגו את 12 מעללי הגבורה של הרקולס, הגיבור היווני מן המיתולוגיה היוונית, אך רק חלק מהם נותרו שלמים. הבחירה בתיאור מעשיו קשורה למיתוס שלפיו היה זה הרקולס אשר ייסד את המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה. בצידו המערבי של המקדש מתוארות שש המשימות הראשונות של הרקולס בהן הריגת ההידרה, המאבק בשור מכרתים, תפיסת הצבייה מקריניאה, הרקלס ליד האריה מנמאה, הצגת הציפורים מסמטיפלוס לאלה אתנה, וניצחון על ההיפוליטה, מלכת האמזונות. בצידו המזרחי של המקדש מתוארים הקרב עם גריון, משיכת קרברוס, פריצת דלתות אורוות אוגיאס, הגשת חזיר הבר והשליטה בסוסי דיומדס.
אופי התיאור שונה מעט מצד לצד, כתוצאה מפער השנים ומגע ידם של אמנים שונים. המטופות שבצד המזרחי הן קדומות יותר לפי סגנונן וניכרים הבדלים בתכנון הקומפוזיציה של כל מטופה ומטופה. בכמה מן התבליטים השתמש האמן היווני בקומפוזיציה מאוזנת של קווים מקבילים, כמו בתבליט הרקולס הנושא את השמים, ואילו באחרות השתמש בקומפוזיציה דינאמית בעלת מערך משולש, כמו בתיאור הציפורים מסמטיפלוס. בכל צד "הוקדשו מתוך שישה הנושאים שלושה לתיאור המשבר בעת המאבק, ושלושה לרגע שלאחר הניצחון".[2].
אופי תיאור הדמויות משקף את אמנות התקופה הקלאסית בתחילתה. מבחינה אנטומית הדמויות מושלמות ומפוסלות ללא סממני הפיסול הארכאי. הדמויות אינן סכמאטיות ומציגות מידה של חופשיות בתיאור פעולותיו הפיזיות של הרקולס, בתיאור קפלי הבד בדמויות הנשיות. חופשיות זו בתיאור הגוף בולטת בעיקר במטופות בהן נוצר מערך צולב (כיאוסטי) בקומפוזיציה, כמו למשל בהצטלבות דמותו של הרקולס עם דמות השור מכרתים.
פסלי הגמלונים
פסלי הגמלון המזרחיפסלי הגמלון המערבי
כמו המטופות, גם הגמלונים במקדש זאוס הציגו נושאים הקשורים אל מורשת הפוליס אולימפיה. בגמלון המערבי, המאוחר יותר בהקמתו, נבחר להצגה הנושא של מלחמת הלאפיתים והקנטאורים ואילו בגמלון המזרחי הוצג סיפור תחרות המרכבות בין אוינומאוס, מלך פיזה באליס לבין יריבו פלופס, אשר התקיים בין אולימפיה לאיסתמוס. בשני הגמלונים מופיעות 21 דמויות המסודרות בקומפוזיציהסימאטרית מסביב לדמות גבוהה במרכז הקומפוזיציה. למרות שפסלי הגמלונים הם חופשיים ולא עשויים כתבליט, צידם האחורי של הפסלים נותר לא גמור.[3]
בגמלון המזרחי מופיע במרכז דמותו של אפולו העומד להכריע בתחרות. משני עבריו מוצגים פלופס ואוינומאוס, כאשר האחרון מופיע כשראשו מופנה למעלה כסימן להיבריס (גאווה). גם דמויות אחרות בגמלון מרמזות על הפסדו הקרב של המלך אוינומאוס, הפסד אשר יגרור את הפסד מלכותו ואף את חייו ליריבו.
מלחמת הקנטאורים והלפיתים, המוצגת בגמלון המערבי, סימלה עבור היוונים את מאבקם של השבטים היווניים בפרסים. לפי המסופר במיתולוגיה היוונית, הוגש בחתונתו של פיריתואוס, מלך הלפיתים יין לא מהול במים. הקנטאורים, אשר שתו מן היין, השתכרו והתנפלו על כלתו של פיריתאוס. בקרב שהתחולל בחתונה ניצחו פיריתואוס וחברו תזאוס את הקנטאורים. גופותהם המתפתלים של הקנטאורים מהווים את מוקד העניין של הקומפוזיציה היוצרת "רווחים בלתי-שווים בין הדמויות המחזקות את הרושם של מערכה קרבית מבולבלת. התיאור כולו מתפתח בצורה גולית, תוך עליות וירידות בקצת רחב".[4] פסלי הגמלון המערבי מציגים התפתחות סגנונית הנובעת מן הרצון ההולך וגובר לתיאור נראטיבי באמנות היוונית. רצון זה מתבטא ביצירת קומפוזיציה דינאמית יותר המציגה בפני הצופה "דרמה" עימה הוא יכול להזדהות. ניכר גם ניסיון רחב יותר ליצירתו של עומק במערך על ידי גופות הקנטאורים הבוקעים מתוך המרחב בהקצרה.
^ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 90.
^ראו: אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 91.
^ראו: פייפר, דייוויד (עורך), "אמנות יוונית קלאסית", אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך שני ("מסורות ויצירות מופת"), הוצאת כתר, ירושלים, 1997, עמ' 38.
^אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 94.
