המקור בתורה למנחה זו, כתוב בפרשת ויקרא. בפרשה העוסקת בדיני קרבן מנחה, נוסף ציווי פרטי בנוגע לדיני המרחשת: ”וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶתבַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. ח וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'”. התורה מסבירה כי קרבן המרחשת, נעשה בשונה מקרבן מנחה הרגיל שבמצוות הבאתו כלולה הבאת סולת משמן ולבונה - קרבן המרחשת הוא ללא לבונה, והוא כולל, מלבד הסולת, רק שמן שמוצק על הסולת. הכוהן מגיש את המנחה אל המזבח, וקומץ ממנה בשלוש אצבעותיו האמצעיות, ומקריבה על המזבח.
החלק הנותר מהקורבן, נקרא בתלמוד "שיירים", יש עליו קדושה, עד כדי כך שלפי שיטת ריש לקיש, אם חסר מהשירים לפני הקטרה, המנחה כולה פסולה[2] השיריים נאכלים על ידי הכוהנים העובדים באותה משמרת: ”וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'”.
כאשר מדובר בקרבן כזה הנעשה על ידי סולת, מזהירה התורה לא להוסיף חומרים העלולים להחמיץ את הקרבן כמו שאור: ”כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. יג וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.”ספר ויקרא, פרק ז'
לפי שיטת רבי יוסי הגלילי, ההבדל בין מחבת למרחשת הוא שמרחשת הוא סיר מכוסה, ואילו המחבת אינה מכוסה. לפי הסבר התלמוד, מקובל היה בידי רבי יוסי הגלילי מרבותיו, שמנחת מחבת באה על דיבורים אסורים, כמו רכילות ולשון הרע, שהם נעשים באופן גלוי, ולכן הקרבן הבא לכפר על חטאים אלו, צריך להיות בכלי מגולה, כדוגמת החטא, בעוד שמנחת מרחשת באה על רחשי הלב האסורים - מחשבות אסורות הבאים בסתר, ולכן יש להביא את הקרבן הבאה לכפר על החטא ולרצות בין האדם החוטא לאל, בכלי מכוסה, כדוגמת העבירה.
לעומת זאת, סבור רבי חנינא בן גמליאל, כי ההבדל בין מרחשת למחבת, היא אופן הטיגון או הבישול. במנחת מחבת, השמן צף על הסיר השטוח (בדומה למחבת שבימינו), ולכן הלחם שנעשה מהסולת המטוגן, יוצא בצורה קשה, לעומת זאת המרחשת נעשית על כלי עמוק מלא בשמן, ולכן הלחם שמבושל בו יוצא רך וספוג בשמן, זאת לפי פירוש רש"י.
לעומת זאת, הרמב"ם[4] מפרש:”מה בין מחבת למרחשת. מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא. ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן”, כלומר את מעשה המרחשת בללו בבלילה רכה מאוד - שכן אין חשש שתשפך מהסיר, ואילו את העיסה שאותה טיגנו במחבת, לשו בבלילה קשה, שכן כדי שלא תפול מהכלי - העשוי באופן שטוח ואין לו דופן כלל, יש צורך לעשותה קשה.
טיגון ואפייה
לפי שיטת התוספות, ציווי מנחת מחבת, מרחשת ומאפה תנור, אינו על עצם העשייה, הטיגון הבישול או האפייה, אלא רק על הבאת הקורבן, ומכיוון שכן אין חיוב כלל לאפות אותם דווקא בתנור המתכת היחיד שהיה בבית המקדש[5], אלא ניתן לאפות בכלי פרטי בבית. לעומת זאת, הרמב"ם[6] חלוק על כך, והוא פוסק, שרק ההכנות לאפייה, הטיגון והבישול היו בחוץ, אבל האפייה והטיגון עצמם היו בבית המקדש על כלי מיוחד שיוחד לכך: ”כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ. ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל מעשיהן כשרים בזר עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה. ושתיהם מכלי השרת ומקדשין. ותנור של מקדש של מתכת היה”. בדומה כותב גם רש"י, שכלי המחבת והמרחשת, היו כלי שרת.
שם הקורבן
ראשוני התנאים נחלקו בקשר למילה "מרחשת", האם היא שמו של הכלי שרת שבו אפו את הקרבן מנחה, או שמא זהו שמו של הקרבן עצמו. בית שמאי מסופקים בעניין, ולכן הם פוסקים, שאדם שאמר "הרי עלי מרחשת", לא יביא לא מנחה ולא כלי עד שיבוא אליהו הנביא ויברר את ההלכה. לעומת זאת, פוסקים בית הלל כי מרחשת היא כינוי לכלי, ולכן על אדם כזה לנדב במקרה כזה לבית המקדש את כלי השרת ששמו "מרחשת".
בנוגע לצורת הכלי ששמו מרחשת, מתארים בית הלל את צורת הכלי: חתיכת מתכת עגולה, שעשויה מחורים עגולים העומדים זה ליד זה בשורה עגולה המקיפה את הכלי, שגרמו לבצק להטגן על השמן שבתחתית הכלי, כשהוא נחקק בצורות עגולות המותאמות לדופן הכלי.
